אתה אדם עצוב. לא עצוב פתאטי, אתה פשוט עצוב. חסר לך זיק של שמחת חיים בעיניים שפשוט צריך היה להיות שם. לא בקטע רע, זאת רק אבחנה תמימה. אתה קולני ורועש ותזזיתי וחי, אבל בעצב. כזה עמוק וכואב. לפעמים כשאני רק מסתכל בך יושב לבד עם איזה ספר, או עם אוזניות... אתה יודע מה? יש גם רגעים שאני רואה אותך יושב עם אנשים ומדבר איתם, או צוחק, או סתם יושב לידם עם איזה סיגריה או קפה או איזה משהו, וזה כאילו אתה מנותק מהכל לחלוטין. אתה מנותק. ועצוב. אתה כאילו בעולם שלנו, אבל חי ביקום אחר לגמרי בזמן אחר לחלוטין ואתה פשוט לא מצליח לסנכרן את עצמך. אתה לא מסונכרן. ועצוב. אתה מבין? קשה להגדיר אותך. אתה לא לבד, אבל מאוד בודד לא? ככה זה נראה לפחות. ואתה לא באמת כל-כך מעריך את עצמך נכון? יש לך הרגשה כזאת... אתה גם כאילו מתלונן הרבה וזה נראה כאילו זה מגיע ממקום נורא אמיתי אבל זה סתם המון המון חרא שאתה קובר איתו את האמת שלך לא? אתה מסתתר. ולא מסונכרן. ומנותק. ועצוב. בעיקר עצוב. 

תלמד לקבל את עצמך! תלמד לאהוב את הסביבה! תתחבר לעצמך מבפנים! תהיה! פשוט תהיה! אני בא ממקום טוב מבין? אני רוצה לראות אותך שמח פעם. באמת שמח, שאני אדע שהחיוך הזה לא מזוייף. בסדר? תבטיח לי! לא עשינו את השיחה הזאת סתם! אני מרגיש כאילו זה באמת טוב שדיברנו ככה, היה לנו מה להגיד. דבר איתי כן?

כן?