להפנים זה לא משהו שאני טוב בו. גם להחלים.

יש לי הרבה מאוד מסיכות שאני מסתיר בהמון מקומות ושולף אחת אחת כשאני צריך. החיים שלי הם מדף אחרי מדף אחרי מדף של מסיכות שאני מכיר ולא, כאלה שמחכות כמה דקות עד שאני מבחין בהן וכאלה שלא אראה כנראה לעולם. יש לי מעברים ממוספרים יפה ומפות שמובילות אותי לכל איזור אם אי פעם רק ארצה הכוונה. יש לי רשימת מכולת קטנה שאני שומר בפינה של המקרר, כדי להזכיר לי אם יש איזו מסיכה שאני צריך לקנות, או להוסיף, או לשרוף באש הגהינום, בלהבות שימשיכו לבלוע אותן עד האינסוף. יש לי מסיכות לכל אירוע, מחתונה עד ללוויה, ויש לי גם מסיכות שאין להן סיבה מיוחדת. יש לי את כל מה שאני צריך. יש לי גג מעל הראש ויש לי חימום כשצריך, יש לי אוכל ויש לי שתייה ואפילו תוספי תזונה לרגעים האלה שבהם אני מבין שהגוף שלי צריך משהו כדי להחזיק את עצמו ולא להתפרק. יש לי משפחה. יש לי חברים. יש לי אהבות קטנות, לא מזיקות, וגם אם הן נשברות ומותירות אחריהן כלום אחד גדול בהרבה ממה שהן אי פעם היו, זה נסבל. יש לי הערכה, מסויימת. יש לי ערך, מסוים. יש לי מחשבה, מסויטת. יש לי שינה וחלומות גם אם רק מדי פעם. יש לי מטרה, מרוחקת אבל לא מאוד, כזאת שאני יודע שאגיע אליה בלי יותר מדי מאמץ. יש לי שנאה עצמית, ויש לי שיקול דעת. יש לי ידיעה ברורה מי אני ומה אני שווה, לטוב וגם לרע. ויש לי שיקול דעת. ויש לי הערכה מסוימת. ויש לי חזרות לשם דגש. ויש לי חזרות בטוב טעם. ויש לי חזרות כדי לחדד. ויש לי שיקול דעת. ויש לי מדפים על מדפים של מסיכות צוחקות ובוכות, מלאות בעצמן וריקות מעצמי. מדפים על מדפים של שקרים ותחבולות שמרחיקים אותי מהבחוץ, אבל יותר חשוב את הבחוץ ממני. ויש לי את כל זה. 

אבל אין לי באמת כלום. 

בעצם מתוך כל זה, יש לי מקלדת, ולפעמים אני רק רוצה למלא את האוזניים שלי ברעש של התקתוק שלה.