לקום מוקדם, מבולבל, עייף ונרגש.

להבין שהכל היה דמיון, פרי בטנם של תקוות שווא וחלומות שנשאבו יחד ללילה אחד והתמזגו כדי לשחק בי.

תמיד אותו חלום, תמיד אותה ההרגשה, תמיד אותו צחוק קר של הלילה שעוטף אותי בשנתי.

ואז אני קם, ומבין את הכל, ההגיון שוב חוזר ומשתלט, והראש?

כבר מושך ומחכה למנוחה הנחשקת, ולעוד לילה של תעתועים ותקוות.

אבל העולם לא יחכה לי, לצרכיי חסרי המשמעות, העולם ממשיך להסתובב איתי, או בלעדיי.

הבחירה בידיי, לעצור ולהסתובב לצד השני או להמשיך עם הזרם- ה"נורמה" הזאת שנדרשת כל כך מכל אחד ואחד בגילי.

ומעניין איך תמיד אותו חלום קטן ומלא תקווה מאיים לשנות ולעוות את תמונת העולם הנוכחית, העולם הגדול והרחב שאני נמצא בו כרגע.

המחשבה על החלום מעוררת רגשות שלא היו פעילים כבר שנים, המחשבה היא המעוררת את התקווה, את הרצון ואת המוכנות ללכת ולהגשים.

וכשאני ממשיך ללכת עם כולם, כמו עדר של פרות , אני מתחיל לחשוב האם יש משהו שבאמת באמת יכול לשנות את זה?

ואני נעצר, כאן על הקרקע ממש באמצע הסיבוב, וחושב:"למה?למה לי להקשיב לכולם?לטובת הכלל?איך טובת הכלל כשלאף אחד לא איכפת כלל מהאחר...?"

אני כבר לא עיוור, לא ילד קטן ופתי שהולך רק כי אמרו לו שבקצה יחכו החיים הטובים, אלא נער שפקח סוף כל סוף את עיניו ורואה הכל, את ההקרבות של אנשים - לחינם, את השקרים המובטחים והכל- "לטובת הכלל".

אני מבין עכשיו, הסיבוב נמשך איתי או בלעדיי, העצירה שלי לא תשנה כלום בתפיסת העולם של השאר, וזה ייראה מוזר כל כך אם רק אני לבדי אעצור ואסתובב אחורה.

אסתובב אחורה וארוץ , מהר יותר מאי-פעם, כדי להשלים את הזמן האבוד, ואסתכל מאחוריי גבי אל השאר, מביטים עליי  במבטי קנאה, גועל, או הערצה וארגיש לראשונה חופשי לחיות את חיי וסופסוף ארגיש את הרוח על פניי.

אבל אין לי את האומץ להמשיך לבד, נגד הזרם, ולרוץ סופסוף בשביל עצמי.

ולמרות הדיבורים, החששות, והתקלות בדרך, הטעות נעשית עכשיו- בקימה וההליכה האיטית שלי אל עבר העדר, בכיוון הסיבוב בחוסר רצון או מוטיביציה, והנה אני, מסתכל סביבי כדי לראות את השאר, שאר האנשים שיושבים להם על האדמה ומתלבטים מה לעשות, מסתכל בקנאה ובתקווה.

בתקווה שכשאתם תקומו אתם לא תעשו טעות, ותרוצו, תרוצו בשביל עצמיכם.

סוף פוסט.