זה איזשהו צורך מסויים, לשבת ולכתוב פוסט קצר.

אתכחש לכך כמה שארצה, אבל השנה? נהניתי להיות שם, במרכז.

אבל בשביל זה אני צריך להסביר את כל הסיפור, מההתחלה.

בשבילי, יום ההולדת זה יום חומרי בלבד.

יום של תשומת לב מלאכותית, ארגזים מלאים מתנות עטופות..

אני אף פעם לא ראיתי בזה ערך, אף פעם לא ייחסתי לזה חשיבות כל כך גדולה.

אתם יודעים, בתור ילד זה יום מושלם.

עוטפים אותך בתשומת לב שתמיד רצית לקבל, מרעיפים אליך מתנות מפה ועד להודעה חדשה,

מכינים עוגה גדולה ומקושטת, וכאילו הכל בשבילך!

זאת הרגשה מדהימה לילד, נותן לו כל כך הרבה חוויות שונות ביום אחד, שהוא מתבלבל כבר.

הוא מייחס את החשיבות של כל מה שקיבל ביום הזה, כל מה שהיה לו כל כך טוב רק ליום הזה.

הוא מאבד מהמשמעות של החגיגה האמיתית, של החברים, של המשפחה.

הדבר היחיד שנשאר לו במוח, זה המתנות והעטיפות והעוגות.

אף פעם לא אהבתי להיות במרכז תשומת הלב.

תמיד העדפתי להיות קצת מחוץ לה.

אף פעם לא אהבתי לקבל מתנות, אף פעם לא אכלתי יותר מפרוסת עוגת יום הולדת אחת.

וכשהתבוננתי מהצד, בכל יום הולדת שלי עד עכשיו, אלו היו הדברים היחידים שראיתי.

כל החומריות המזוייפת הזאת שמסביב ליום אחד בשנה.

כמו איזה פיצוי על כל השאר?

לא הבנתי למה חוגגים כאלה ימים אף פעם, ותמיד איכשהו ניסיתי למצוא דרך להתחמק מהם.

ואז פגשתי את החברים שלי.

הם לא שינו אותי בבת-אחת, הם לא הכניסו לי תובנה כזאת או אחרת למוח תוך 5 שניות ופתאום השתניתי לאדם אחר.

פשוט היה להם יום הולדת.

והדבר הראשון שרציתי לעשות זה לקפוץ עליהם ולצרוח מזל טוב!

להביא בלונים! מתנות! הכל!

ואז התביישתי.

התביישתי, כי זה היה בדיוק הרגש ההוא שלא הבנתי עד עכשיו אף פעם.

ובמשך שנים, עשיתי את מה שעשה לי טוב.

קפצתי, חיבקתי, קניתי, עשיתי.

והרגשתי צבוע.

אבל השנה, אני חושב שסופסוף הבנתי.

נכון, החומריות שעוטפת את היום הזה מזעזעת אותי כל פעם מחדש.

אבל עכשיו אני יכול להבין,

שהיא מגיעה ממקום אמיתי, ולא שקרי

(לפחות במקרים החשובים באמת).

כשאנשים, ממקומות שרחוקים ממני שנות אור בארץ (פרדוקס!),

כשאנשים שפגשתי רק פעם אחת, כשאנשים שלא דיברתי איתם כבר המון זמן

מתקשרים אליי, ביום אחד, רק כדי באמת לתת לי הרגשה טובה...

רק כדי באמת לגרום שמחה ולא בשביל שום סיבה אחרת...

רק ככה, הצלחתי להבין את המשמעות האמיתית של היום הזה.

רק ככה, הצלחתי להעריך הרבה יותר, את מה שיש לי כבר.

אני מוקף בכלכך הרבה אנשים מקסימים, ואני אפילו לא ידעתי את זה.

אז אולי, גם אם זה דורש לשים אותי במרכז תשומת הלב, וגם אם אנשים מביעים 

רגשות מסויימים עם חומר, אולי היום הזה עדיין שווה משהו.

אחרי הכל.

תודה ^-^