עכשיו חזרתי מאיזה בילוי עם אחותי וחבר שלה.

תמצית המשפחתיות מבחינתי, משהו שבחיים לא העליתי על דעתי שייקרה.

הגעתי מרצוני האישי, בגיל שכבר באמת יש לי אחד כזה, והחלטתי לבלות ערב עם אחותי, לא עם החברים שלי, ולא מהכרח.

להגיד את האמת?

אפילו נהניתי.

לא ציפיתי לזה, באמת שנהניתי, הרגשתי חופשי סופסוף להיות חלק מגוף קטן שנקרא משפחה, בפעם הראשונה אולי, ואולי לא.

אבל זאת לא הסיבה שאני כותב עכשיו, ואני גם לא הולך לפרט לפרטי פרטים את הדקויות של הערב.

יש לי סיבה מאוד ספציפית לכתוב את מה שאני הולך לכתוב עכשיו.

והסיבה ברורה מדי, מגבילה מדי, ומכשילה הרבה יותר מדי.

אני אתחיל מההתחלה, כמובן, מהנסיעה חזור.

מי מאיתנו לא חווה נסיעה במונית שירות, נסיעה שכולה חיבור חלקי פאזל לא מתאימים אחד לשני, נסיעה שמרכיבה בתוכה חברה הטרוגנית כל כך שקשה להבין מה משותף לכל החלקים שלה.

הנסיעה עצמה לא הייתה חשובה, לא חשוב להסביר איפה האדם הזה עלה, איפה ירדתי ואיפה כבר איבדתי את הסבלנות.

לא חשוב להסביר את עצם העברת התשלום בשורה מסודרת אל הנהג, וממש לא חשוב להסביר מה ראיתי בדרך.

הדבר החשוב היחיד, כמובן שעליו אספר בהרחבה, הוא חלק פאזל, אדם בתוך החברה הזאת של המונית, שהוביל אותי למצוא תשובה לשאלה שאני מחפש כבר המון זמן.

הרבה זמן שהתשובה מתגבשת אצלי, אבן בניין אחת אחרי השניה, מסתדרות כתשובה מוחלטת, מובנת, מוכנה.

זמן רב הרבה יותר שהשאלה מציקה לי, מטריפה לי את הדעת בחיי היום-יום.

הנה הוא עולה למונית.

כל אחד שעולה למונית ומתיישב לידי מפיץ ריח מסויים, בושם, זיעה, ג'ל לשיער.

אני נהנה לבחון אנשים על פי הריח שלהם, זה מבדר ומעסיק אותי בזמן הנסיעה, נותן לי פרספקטיבה (מדומיינת) על האדם שיושב על ידי.

כשהוא עבר לידי לא הבחנתי בשום ריח, קצת התאכזבתי וחזרתי למוזיקה שלי ולחלון שהשקיף על ה"נוף המרהיב" של חיפה הצחה והנקייה שלנו.

ואז זה הציף אותי, ריח חזק מדי, של אלכוהול וזיעה.

בזמן האחרון הריח הזה דוחה אותי יותר מבדרך כלל.

לא ידעתי למה, חשבתי שזה סתם עוד ריח שלא נעים לי להריח, כמו עשן סיגריות.

אבל יכול להיות, שהמשך הנסיעה, היה האבן האחרונה בבניין התשובה שלי.

הוא התחיל לדבר, לזרוק שטויות פה ושם, כסף כאן, כסף ככה.

היה היגיון ברור ורהוט בכל מילה שאמר, אבל זה לא מנע ממנו להיות טיפש.

הווכחנות הזאת, המיותרת, בלי כל תכלית ועם ידע מראש כי הוויכוח יוטה לצד של האדם השני...

קמצנות, ווכחנות, עקשנות, טפשות, עקרונות פוגעניים, ריח אלכוהול וזיעה ומגע עור קל בין הידיים שמעבירות שטרות ומטבעות.

הבנתי סופסוף מה החיבור בין הדברים האלה-

משפחה.

במוח הקטן והמעוות שלי, המושגים האלה, ההתנהגות הזאת..

הן האסוציאציות שלי לגוף הזה, למשפחה.

אני לא חושב על ארנבים, קשתות בענן ועל סוסי פוני מאושרים.

אני לא חושב על חבורה מוזרה, שמחה וצוחקת.

אני חושב על ריח אלכוהול וזיעה, טפשות, ווכחנות.. ואיזה פחד כזה, או רתיעה, מהלא נודע.

מה לא בסדר איתי?

הרי רק הרגע סיפרתי לכם על החוויה המשפחתית הזאת, זאת שהביאה אותי לידי הבנה שחוויות כאלה אפשריות מלכתחילה!

אין לי בעיה להצביע על הבעיה שלי, על הדבר שלא בסדר איתי:

אבא

הנה, אמרתי את זה.

הוצאתי את זה החוצה בבטחון מלא.

האסוציאציות, הזכרונות, כל הרגשה רעה שאי-פעם הרגשתי בתוך הבית, או כחלק מהמשפחה בילדות שלי מתקשר ישר לריח הזה.

ריח של אדם מבוגר, שתיין, חסר אחריות, שלא מתבייש בכלום, לא מפחד מכלום ובטוח בעצמו הרבה יותר מדי.

אז הנה התשובה.

הנה התשובה לשאלה: למה אני ניתקתי קשר עם אבא שלי.

לא יכולתי לסבול אותו מהרגע הראשון, כל פעם שהייתי איתו לבד רק רציתי שזה ייגמר.

לא אהבתי אותו אף פעם.

לא הרגשתי קשור אליו, ותמיד נרתעתי ממנו.

הזכרונות היחידים שלי ממנו הם תחושות של מצוקה ודחייה.

הוא דפק לי חוויה שלמה של התא המשפחתי המיוחד הזה.

חוויה שאני בטוח שלא אוכל להחזיר לעצמי.

הוא לקח ממני את המושג משפחה בלי בושה, ואפילו לא שם לב לזה.

אני לא יודע איך להגדיר את מה שאני מרגיש עכשיו.

אני בן 17, אני לא כל כך מפותח ואני אלך עם המילה שנאה.

אני לא רוצה שייתקרב אליי, לא מגיע לו לזכות במשהו שהוא מנע מאיתנו.

לא מגיע לי להמשיך לסבול גם עכשיו, מהנוכחות שלו, מהטפשות שלו.

ב-1984 כותב ג'ורג' אורוול כי הבערות היא כוח, אני מניח שהאבא שלי נעצר בקטע הזה בספר ולקח אותו ברצינות.

לא מגיע לי להמשיך לחיות בחברת אדם פוגעני.

לא מגיע לי להמשיך לשמוע אותו.

לא מגיע לי להמשיך להיות מודע לו בכל צורה שהיא.

אני אומר שלי לא מגיע כל זה, אבל אני מתכוון לכולנו.

הוא אדם רע. (שוב, אני עוד בן 17, ואני נוטה לשפוט די בקלות ובמהירות, מחושב עד כמה שאהיה, אבל...בואו נודע בזה...)

אנחנו כגוף משפחתי נפגעים מהטעויות שהתת-אדם הזה עשה כשחלחל את עצמו לתוך התא הזה.

אני לא שומר על קשר איתו, לא מעוניין בקשר איתו ורוב הסיכויים שלא אתעניין בקשר איתו, כי מבחינתי, הוא אף פעם לא היה מישהו שיש לו זכות לקשור את עצמו אליי, ואל המשפחה שלי.

אני לא שומר איתו קשר כי מבחינתי הוא מטרד שהיה וכבר לא, מטרד שדאגנו לסלק.

אני לא שומר איתו קשר, כי למרות שלא אמרתי את זה לאף אחד אף פעם, אני מניח שהניסוח היה קצת בעייתי, אני אף פעם לא ראיתי בו דמות אב.

אז הוא הסיבה הביולוגית שאני פה.

זה לא הופך אותו לאבא שלי.

והוא לא אבא שלי.

זאת הסיבה המדוייקת, כל הקטע הזה, שאני לא שומר על קשר איתו ולא אשמור.

אני מצטער על הניסוח החמור הזה.

אני באמת אוהב את הגוף שאני נמצא בו עכשיו.

למרות שאתם מציקים לי ממש, כמו שאתם אמורים.

משפחה?