כוכבים. נולדתי אל תוך תמונה קוסמית של שריפות הענק האלה בשמי הלילה השחורים. לא הרבה זוכרים את תמונת לידתם, אבל אני זוכר. למען האמת, הזיכרון שלי כולל בעיקר את אותן הדקות הראשונות שלי בעולם, מחובק בחום הראשוני הזה, באהבה חסרת הגבולות של תחילת חיים חדשים, מתלטף באור הכוכבים ומביט למעלה בערגה. זה אחד הזכרונות הבודדים שהוא שלי, אתם מבינים? לנו הדמעות, יש זיכרון קולקטיבי. אנחנו זוכרים אחד את השני, כל הזמן, בכל רגע של היום, של הלילה, של הנצח. חוץ מאותו רגע אחד ויחיד, הרגע בו נולדנו בתוך התעלה הזאת שבה נחיה עד למוות הבלתי נמנע בעין הקטנה שהיא עולם ומלואו.  אין לנו יבשות, או אוקיינוסים, אף אחד מאיתנו לא זר לשני, או מיוחד, כולנו נוצרנו מפירורים של לבבות שבורים, וכולנו נחליק על לחי זהה אל ידיו המושטות של המוות היבש בטרם עת, בשקט. אני לא זוכר שמישהו מאיתנו אי-פעם התמרד. שמישהו קם יום אחד ואמר:"לא. אני לא כלי ביד שלכם. אני לא אפול אל המוות שלי ואוותר על כל המראות שהעולם הזה יכול להציע בשביל השקט הנפשי שלכם", ואם אף אחד לא עשה את זה לפניי, איזו זכות יש לי לקום ולעשות את זה? באיזה זכות אני יכול לקרוא תיגר על כל המוסכמות שהוחלטו דורות על גבי דורות שהגיעו והלכו הרבה לפניי? אני צריך להודות על כל שניה שאני עוד נמצא כאן, על כל רגע של אדישות, על כל לב שלא נשבר עדיין, על כל אכזבה שלא הורגשה. בסופו של יום? אני צריך להודות. ככה לימדו אותי, לחיות בתודה על כל שניה, בכניעה מוחלטת ובהבנה שהסוף הוא בלתי נמנע ותמיד מחכה לי מעבר לפינה, שמחוג השניות בשעון הוא רק ספירה לאחור בשבילי, ואני צריך לחכות, ובעיקר להודות. תודה.

אבל הכוכבים האלה, הרגע האחד האישי והפרטי בחיים שלי, הזיכרון היחיד שהוא שלי לבד ולא של כולנו כקבוצה מנקר לי בראש כל הזמן. מדי פעם אני מדמיין אותי ביניהם, מרחף לי בין להבה ללהבה, רוקד כשהם מנצנצים דרכי אל אלפי עיניים שונות שם למטה, שוברים לבבות ביופים השמימי וגונבים בלי בושה חיים של רבים כמוני. אני יכול להרגיש. אני מצליח להרגיש את הנצנוצים האלה דרכי, אני מצליח לראות את הזוהר שלי מתעצם בזרקורים של החלל החיצון. אבל כשאני מסיים לדמיין, אני ממהר להודות, להודות על כך שנשארתי מספיק זמן כדי לדמיין בלי שתקטע הפנטזיה הזו באמצע החיים שלה, שתגווע יחד איתי. בצורה מאוד מעוותת, אני אוהב את העולם שלי. ההמתנה האינסופית הזאת, ההתעסקות בזיכרון הקולקטיבי, ברגש האנושי, בזיכרון האישי, ברגש הערטילאי הזה שהוא שלי ורק שלי, הצפייה הבלתי פוסקת בעולם נקי, נטול אג'נדה, צפייה בעולם נטו כמו שעין רואה בלי שהמוח ייתרגם. משהו בכל המכלול הזה יפה. ואני יודע שאני לא היחיד שחושב ככה, אנחנו כולנו חושבים ככה, ביחד, כקולקטיב. קולקטיב של הערכה, כמו מנסרה, אנחנו מסתכלים על קרן האור הקטנה והבודדה של החיים שלנו ושוברים אותה לאלפי צבעים וצורות, אנחנו מקיפים את עצמינו בכל ספקטרום הצבעים הנראה גם אם כל הצבעים האלה לפעמים ממש מתאמצים להסתתר מפנינו. אחרי הכל, כשכל הקיום שלך מצטמצם לרגע הקטן בו הייעוד שלך הוא למות, הדברים הקטנים האלה מקבלים עוצמה משל עצמם. מדהים שכל ערב אני מייחל רק למבט חטוף אחד, מבט קטן של אותם שמיים שחיכו לי ברגע הלידה שלי, אותם שמיים שגרמו ללחלוחית קטנה כמוני להתגבש לכדי קיום. השמים האלה לא מצופים בכוכבים, אלא באבות אבותיי, מהם הופרדתי, למעשה- איתם לעולם לא הייתי במגע, ואני רק רוצה מבט אחרון.

היום הרבה מאיתנו הלכו. משהו קרה. כל פעם שמישהו בורח לו מעל העפעף וגולש למטה אנחנו זוכים להצצה קטנה למה שקורה בעולם החיצוני ההוא. הפחד הכי גדול שלנו, החשש הכי רציני. בית חולים, רופאים, אחיות, עירויים, מחטים, מבחנות ומכונות. הנשמה. מעקב אחרי פעימות הלב. שקט. מוות. המוות הוא שברון הלב הגדול ביותר- ומי כמונו יודעים את זה? בין זיכרון קולקטיבי כזה לאחר רצה לי בראש מחשבה אחת מסכנה ובודדה, תובנה, הייעוד שלנו הוא לא למות, הייעוד שלנו הוא לספק מימוש פיזי לצער. החיים שלנו לא מצטמצמים לרגע אחד קטן שהוא המוות שלנו, הם מצטמצמים לרגע קטן שמאגד בתוכו את כל הצער שבעולם. אנחנו חתיכות קטנות של חרא שצפות בביוב של העולם הזה, אבל אני לא יכול לחשוב על זה הרבה, לא רוצה לאכזב את כל הקולקטיב שלנו. השעות חולפות, אנחנו מתמעטים ואני מפחד. לימדו אותי שלא, זה למה הזיכרון הוא קולקטיבי, אני חוויתי מוות כל-כך הרבה פעמים בחיים שלי, אני כבר צריך להיות מורגל אליו. מי מפחד ממשהו שכבר חווה כל-כך הרבה פעמים? אמורים לפחד מהלא-נודע, ולא להיפך. אבל אני מפחד בכל-זאת. אני מפחד שאולי אני אמות לפני הרגע ההוא שכל-כך רציתי, לפני הלילה הבודד שייתן לי הצצה אחת אחרונה למשפחה המרוחקת שלי, לאורות שבחושך, ללילה. המספרים שלנו מתמעטים. איזה חרא זה להיות האפס המאופס שמת בשביל עוד רגע של עצב. איזה ייעוד מזעזע זה להיות ביטוי של אכזבה ועצב. זה כמו תינוק שנולד לעולם שלא רוצה אותו, בידיעה שלא רוצים אותו, אבל נאלץ לחיות את החיים שלו בכל זאת- בתור התזכורת הבלתי-פוסקת של חוסר הרצון. ברגעים האחרונים שלי אני נופל לפנטזיה, אני שוב בין הכוכבים, גדול  וגבוה מכולם, והאור לא רק מנצנץ דרכי, אלא מוקרן ממני. אני מקור האור, אני הכוכב הכי בוהק בשמים, בקוסמוס כולו, ואני לא צריך יותר לדאוג מהמוות שלי, כי הוא רחוק עוד מיליוני שנים ממני. אבל משהו מושך אותי מהדמיון שלי, משהו מושך אותי נקודה. אני עושה את המסע שלי במעלה העפעף, מעבר לתעלה, נושם אוויר צח בפעם הראשונה בחיי. "הנה אני. תבכו. תכאבו. תיזכרו בצער". אבל בדיוק כשאני מתעסק ברגשות של אכזבה מהסוף חסר החן של החיים שלי, אני זוכה להצצה קטנה למעלה. זה לילה. והכוכבים קורצים לי, בחיבה בלתי פוסקת. מקיפים אותי באותה אהבה כמו אז. אני מחייך, זכיתי לאהוב. תזוזה קלה מניעה אותי במסלול אחר במורד הלחי. אני מתבונן לצדדים ומבין, זה חיבוק. אני לא זיכרון של כאב, אני ביטוי של אושר. אני חולק לא את שברי הלבבות הקטנים, אלא את נייר הדבק שמדביק אותם בחזרה לחלקים שלמים. 2 זוגות זרועות שמקיפות גוף אחד, וממנו אני מחליק למטה, תלוי בין שמיים לארץ, הדבק של לב מתאחה, הבן של הכוכבים, הזיכרון הקולקטיבי הכי שמח שהיה.

אני אושר.