כשהייתי קטן היה לי תלת-אופן. לא משהו מאוד מיוחד או נוצץ. לא אחד מהחדישים והמגניבים שכולם רצו שיהיו להם. תלת-אופן רגיל וקטן. הוא היה כחול. עם כידון אדום. הוא היה פשוט, וזה כל מה שהייתי צריך.
הייתי נוסע עליו שעות, מתחת לבניין, בורח כאילו על כנפי הרוח הנהדרת שנשבה בשיער שלי. הייתי מדוש כאילו אין מחר ומתעייף עד שהגעתי לבלוק הקרוב. אהבתי אותם כל-כך, אני לא זוכר אפילו למה, פשוט אהבתי.
כשאני חושב על זה, זה קצת מוזר היות ואני לא הפגנתי כזאת אהבה לאופניים שלי בחיי הבוגרים. נו מילא.
היום נכנסתי למחסן ומצאתי אותם. יושבים שם כמו שעזבתי אותם לפני שנים. מחכים שמישהו בגודל שכבר מזמן לא מתאים לי יוכל לשבת עליהם שוב ולדווש בכל הכוח שלו. נטושים. מסכנים קטנים שלי.
לקחתי אותם החוצה וניגבתי מהם את האבק, נתתי להם לספוג קצת אור שמש על גוף הצבע הדהוי שלהם והסתכלתי.
בחנתי אותם מקרוב כמו שלא עשיתי בחיים.
הסתכלתי על המבנה שלהם, על המכניקה.
איבדתי את הקסם.
אין כאן כבר אהבה, רק אנליטיקה יבשה.
אבל שניה אחת לפני שהכנסתי אותם בחזרה למחסן ונעלתי את הדלת לעולם החיצון בהיתי בגלגלים הקטנים וחשבתי לעצמי איך הם מרגישים.
כשהשניים נחים ביחד, כמו יד ביד, והגלגל האחרון כל-כך רחוק שהוא רק משתדל להציץ ולראות מה קורה.
גוף אחד מפוצל.
נעלתי את הדלת והלכתי.
בכל מקרה כבר עברתי את הגיל לתלת-אופן.