מוזר לי...אני יושב וכותב פוסטים ארוכים מדי, כבדים מדי אולי.
סיפוריים מדי?
ריאליים מדי?
הכל "מדי" פתאום.
כאילו כל הרגשות וכל המחשבות שלי מתרכבות יחד במעיין יחידה מוזרה כזאת בתוך המוח שלי בזמן האחרון.
אני לא מצליח להגדיר מה עובר עליי.
אני מרגיש הכל מהכל, מקצה אחד לקצה השני של המנעד הרגשי,
אני חושב הכל, מהמחשבה הכי חיובית להכי שלילית בשניות.
כאילו אני לא יודע פשוט במה לבחור להתמקד.
התקופה הזאת מוזרה.
כל כך הרבה אירועים שגוררים איתם כל כך הרבה רגשות מוזרים.
כאלה שלא ידעתי שקיימים בכלל.
והשילובים שלהם?מוזרים אפילו יותר.
אני כבר לא באמת יודע איך להגיב להכל.
החיים כאילו עוברים מולי ואני צופה בסרט הסוריאליסטי הכי לא מובן שראיתי עד עכשיו.
כבר לא יכול לחכות עד שאני אבין משהו ממה שעובר עליי.
..........................................
האור היה עמום, הוא הרי היה מורכב רק מגיבוב של נרות קטנים באמצע החדר.
האור המהבהב של הנרות בצורת עיגול היה הדבר היחיד שהפריד את הרגע הזה משאר העולם.
העיגול הקיף אותו, בצורה מושלמת.
כאילו ניתק אותו לחלוטין מהשאר, פתח קרע בחלל ובזמן ואפשר לו להתרפק על העבר.
כמו תמיד, הרגש התגבר.
"לא מפתיע" הוא חשב לעצמו כשישב שם, בחוסר הזמן הזה, בין אור לאור, ודיבר.
הוא תמיד ידע שזה ירגיש מוזר, הרגשת התחלה...אבל גם סוף.
הרגשה טובה, אבל קשה, כואבת ומכבידה.
האור כאילו השפיע עליו מוזר, מחק לאט לאט את המילים, האותיות והמשפטים מהראש שלו בזה אחר זה,
השאיר אותו נטול מילים, מהופנט.
"זה לא יכול להיות ככה!" הוא ניסה לנסח את המשפט בראש, זה לקח לו כמה שניות טובות.
העיניים של השאר ננעצו בו, הוא הרגיש את המבט גם מאחוריו, וידע שהוא צריך לעשות משהו.
הוא ידע שהיום הזה יגיע, מאז ומתמיד, אבל כלום לא הכין אותו למה שבאמת קורה עכשיו.
הוא לא ידע איך להתחיל בכלל, ואיפה לסיים...
הוא פחד, פחד להודות באמת.
"זה נגמר" היו המילים היחידות שהתגבשו בקלות בראש שלו.
הזמן מתקתק לו, אי שם מחוץ למעגל האינסופי הזה של זמן בלתי נגמר.
ואז הגיע הרגע ההוא, הרגע שהוא חיכה לו כל הזמן הזה.
העיניים שלו התרגלו סופסוף לאור המהבהב, והוא זכה להסתכל על הסובבים אותו.
על העיניים המנצנצות באור הנרות, על החיוכים הנבוכים, על הפרצופים של כולם.
והמוח שלו חזר לעצמו, נרגע, והוא תפס את עצמו סופסוף בידיים.
ובלי שום אזהרה מיוחדת מילה נוספת התגבשה בראש שלו.
"זה לא נגמר"
הוא לקח נשימה גדולה והצליח לבסוף לפתוח את הפה ולהגיד:"תודה, זה דבר ראשון.
תודה על התקופה המדהימה הזאת, בלעדיכם? לא הייתי מצליח...."
עכשיו הוא בוגר, עכשיו הוא סיים באמת, אבל החוויות?
החברים?
הכל יישאר איתו, וזה עוד לא נגמר.
......................................................................
אני מניח, שאני פשוט לא מצליח להתרכז בגלל התקופה.
התקופה שהכל נגמר, אחרי 12 שנים של שגרה, הכל מתנפץ.
ואחרי 4 שנים כל כך משמעותיות........גם זה נגמר.
אני מפחד?
אני לא יודע, אולי זה האור של כל אחד ואחד מהאנשים, הפשוט מושלמים באמת ובתמים שפגשתי, הכרתי, אהבתי שמבלבל אותי.
אולי יום אחד אני אראה שאני לא מפחד, אלא משהו אחר.
אני אוהב אתכם, באמת, אני לא מבין איך זה אפשרי אבל הקורס האחרון היה כל כך טוב, כל כך מגבש כל כך....מאיר.
סוף(?) פוסט מבולבל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Home