|
 כינוי:
Home בן: 31 Skype:
eitanzon  תמונהפרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2013
הבית.
שקט. הימים חולפים- ושקט. אין אוושת רוח או שירת ציפורים. שקט. כשהשמש צצה לה מאיזה חור במזרח היא מפיצה את האור שלה על הנקודה שלי בעולם, נקודה שלא רוצה לקום. פעם, לא מאוד מזמן, הייתה לי כאן להקת זמירים. הם היו יפים, עם פלומות שופעות ומלאות, עם חיות בעיניים ועם קול שלא הגיע מהעולם הזה. הם היו שרים לי אורטוריות שלמות, מפיקים צלילים שהנגנים המדהימים ביותר בעולם שואפים אליהם, הרמוניות שקיימות רק בחלומות מתוקים של ילדים. הם היו שרים רק לי, מצמרות העצים עד אל אוזניי. כשהשמש זרחה, העולם ההוא זרח איתה, הפרחים האירו כמו נורות ליבון קטנות מתוך האדמה, הטל נצנץ כמו אלפי זכוכיות קטנות שתלויות כמו קישוטים על כל כר הדשא שלי, אפילו הלבנים המשמימים של הבית שלי קורנים כמו אישה בהריון. עכשיו הטל הוא סתם טל, תופס צבע אפילו קצת שחור, דלוח, הפרחים כמושים והלבנים הן רק לבנים. העולם שקע, כמו אטלנטיס- נאבד בנבכי האוקיינוס הגדול. אני מוצף, כל כולי. אני מואר, כל כולי. נשאר רק לחכות לקיו, לסימן הזה לקום ולעשות, לקול הקורא שיבוא ויגיד לי "יאללה". פעם, שמעו פה גם את שירת העצים הצומחים. היום שומעים רק את חלחול המים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
