הרגשה של פירוק.. מן התפוררות

פתאום את מכירה את עצמך טוב יותר -

את יודעת שהמקום שלך לא שם..

מאז שהפסקתי לעשן כבר אין לי איתן מכנה משותף

צביעות,תחרותיות, כפיות טובה, איגואיזם .. מקיפים כל אחת ונסחבים איתה לכל מקום..

אין כאן עוד אהבה.. אין כאן עוד חיוביות..

קשה להתנתק בשניה אחת משלוש שנים של היכרות הדוקה...

היינו ה-שישיה.. בדיעבד זה כל כך פטתי ..

תמיד אמרו לי שזה לא המקום שלי שם אבל אני הייתי בטוחה שכן - וכרגיל רק הפעם לתקופה יותר ארוכה, נהיינו.

מאוחר מידי נכון ? שלוש שנים..

אבל ממה בעצם אני מפחדת? ממה יש לי לפחד?

לא, שאלתי את עצמי אם אני מוצאת את עצמי וממש לא..

גם כשמתוקה מהשכבה לפתע מחבקת אותי ואומרת לי שהיא אוהבת אותי, כשבחיים לא דיברתי איתה באמת.... מעלה בי רגשות אשם כלפי עצמי

אף פעם לא באמת שמתי עליהם!! על כל החברה האלה שאפילו לא העיזו להתקרב אלינו.. אולי כי הם פחדו מהעוצמה...

פתאום אני מגלה את כל האהבה הזו.. מכולם... דווקא כשאני צריכה אותם הם פה.. פתאום... כאילו הם יודעים שמשהו לא בסדר כאן

גם שם אני מרגישה לא בנוח.. משום מה.. שום מקום לא בשבילי...

אולי התיקון שלי הוא לבד?.. אולי הוא נועד להיות הבי אף אף שלי ?..

עד כאן.. שבוזה....