אני לא מוזרה,או שכן? מה שבטוח-אני מיוחדת:)

אף אחד לא אוהב אותי שאני עצובה..

כולם אוהבים אותי רק שאני שמחה..

אף אחד לא אוהב שאני מדברת איתו על מה שמפריע לי..

כולם אוהבים שאני מדברת על דברים שמחים ומצחיקה אותם..

ומתחת לחיוך מסתתר ליפעמים גל גדול של עצב..

ומאחורי השמחה גם אני רוצה שיעודדו אותי,יעודדו באמת ולא סתם כדיי לצאת ידי חובה,לא סתם כדיי להרגיש נחמדים..

לחשוב לרגע לא רק על איך שהסתכלו עלייך,לחשוב לרגע על איך ההסתכלות שלי הופכת לאופטימית יותר..

ואני יודעת שאולי זה קשה כי אולי אין לך בידיוק את המילים הנכונות שיצליחו לעודד אותי..

אולי אני לא הכי נחמדה שאני עצובה..

אבל לפחות להבין,לפחות לנסות..

ליפעמים לא עוזר רק לשחרר בדמעות..

אולי אני צריכה חיוך,אולי אני צריכה עיסוק..

או אולי ליפעמים אני צריכה סתם חיבוק..

ובאמת שאני לא פסימית שרואה הכל שחור,להיפך אני דווקא אופטימית רוב הזמן ושמחה..

אני משתדלת תמיד ליראות את הטוב ואין לי בקשות גדולות מידי..

אני לא הולכת להודיע על העידכון הזה,אם תיראו אותו,תיראו אותו לבד..

אני לא מנסה לימשוך צומת לב או לעשות לכם ייסורי מצפון על זה שאני עצובה ואתם לא עוזרים בזה הרבה..

אני פשוט רוצה ליפרוק את הכל ואם כבר יש בלוג אז למה לא..הריי זאת אחת הסיבות שבישבילם הוא נועד..

ואני לא צריכה לזייף ולהראות שאני תמיד שמחה למרות שזה לא ככה..

כי מה לעשות,ליפעמים... גם אני עצובה..