זמן עובר ,קשרים מתהדקים וחבלים מתחילים להסתבך אחד בשני,
כנראה שבאמת כל ההתחלות קשות.בודקת את הגבולות של עצמי. עד כמה רחוק אני יכולה להגיע?
אם רק אתן לדבר הבא להתרחש מעצמו מבלי להפריע.
בצעדים איטיים אך עקביים אני מרגישה שהחיים מתקדמים לאנשהו, מובילים אותי לחוף מבטחים.
כל הרעות נשכחות להן, אני לא זוכרת איך נשמעו או נראו רק זוכרת שהיו כאלה.
זה מרגיש כאילו חייתי פעם בגלגול אחר ואת החיים ההם לקחתי לי איתי,
דיסוננס קוגנטיבי השתלט לי על המח ופתח במלחמה נגד עצמו. זאת אני שמנסה לשכנע את עצמי שהמציאות לא אפשרית? או שהמציאות אפשרית וכל מה שחשבתי והאמנתי בו עד היום שקרי ומזויף?
אני כל כך מבולבלת.
הרגש מקובע לו כרגע על ניוטרל , נשארתי בלעדיו רובוטית מדברת מתנועעת. בלי לחשוב, בלי להסס לרגע.
הפכתי להיות דמות משנית בחיים של עצמי, צופה מהצד במעשיי שלי ולא תמיד מבינה אותם.
וככה זה כשמפסיקים להרגיש, מפסיקים לחשוב והטעויות ממהרות להגיע.
הרגליים לוקחות את עצמן ופוסעות למקומות אסורים.
מיתרי הקול מאבדים את היכולות להוציא הברות וצלילים המעידיות על סירוב.
היד מוסרת את הטלפון לידיים הלא נכונות והכריות באצבעות מבצעות את אותן התנועות שנוסו אל אדם אחר.
כל הקווים נחצו ,על טעויות משלמים מחיר. בתוך שעות ספורות אני צריכה לקבוע את גורלי שלי לטווח החודשים הקרובים.
עם שיניים חורקות אני מצליחה לומר את צירוף המילים שכל כך ציפית לשמוע. בתקווה שעם האוכל יבוא התאבון.
אני הולכת לי במקום לא מוכר ומחפשת לי דרך, בתוך כל המבוך הזה יש פתח יציאה שמוביל למקום טוב יותר.
בינתיים החים ממשיכים כסדרם.כמעט. כל יום דומה ליום שקדם לו, אותן השעות, אותן פעולות.רק קצת יותר בכל יום.
קצת יותר עושה. קצת יותר מצפה. קצת יותר דואגת.קצת יותר עייפה. קצת יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות