these places and these faces are getting old

רק סבלנות זה מה שחסר לי, זה רק עיניין של זמן הם טוענים.

אני כבר עברתי את המאה יום ביחידה. מאה יום של בטלה.

תשובות רחוקות מלהינתן ונדמה שהכל תקוע בינתיים.

למה זה לא מפתיע אותי שאני המקרה יוצא הדופן?

ששוב אני זו שמשלמת את מחיר על עוונות שלא אני ביצעתי?

ככה זה שיש לך אבא מפוקפק שהסתבך עם השב"כ.

למה שום דבר לא יכול ללכת חלק? כמו אצל רוב האנשים.

דח"ש לא מוגבל בזמן בפתח, אני מתכוננת לחזור לאזרחות.

-

כמה שעות אחרי בבוקר:

קיבלתי סיווג בטחוני

אולי דברים מסתדרים איכשהו, בסופו של דבר.

אני מאושרת, מאושרת להתחיל דרך חדשה סופסוף.

ושוב ספק תקווה ספק אשליה שהכל יהיה בסדר.

עכשיו רק נשאר לחכות ולראות.