these places and these faces are getting old

היא חזרה מהמתים.

רק היום הספקתי להיזכר שעוד מעט הוא כבר שנה בלעדיה.

מסתבר שאסור להיות אופטימית אף פעם,אסור לשמוח סתם.מסוכן לנוח על זרי הדפנה.

צריך להיות חדים כמו נץ,לשים לב לכל מבט,לכל צליל,לכל תנועה,שלא יתקפו במפתיע.

ובמוחי כבר מתחילים לרוץ אסטרטגיות הגנה טיפשיות שיעזרו ככוסות רוח למת.

הכל נראה שוב מעורפל והבטחון שהתחיל להירקם לו לאט לאט, נפרם ברגע,

תחושות לא ברורות,

רגשות שעולים

חשקים כה עזים,

יצרים אפלים.

מחשבות שווא

ותהיות באמצע היום.

פחדים משתלטים,

וחרדות שלא נותנות לנשום.

תקוות מתנפצות

על שוברי הגלים של הרגש.

ציפיות שנובלות

כי לא השקו את הנפש.

אכזבות שדוקרות.

כשלונות חרוצים.

הזיות מתעתעות.

בהרבה רגעים.

ואהבה חד פעמית.

אהבה עצומה שבוערת

אהבה ששרפה את הלב.

אהבה שהורגת.

היא באה לי בחלומות עם חיוך זדוני כמו של ג'וקר,

ענקית בגודלה, עם מיניות מוחצנת ומעוותת.

היא רוצה רק להשתלט על הכל,לקחת לעצמה..

ואני קטנה ,חלשה וקולי לא נשמע,ואיני ניראית כלל.

ואין לי זכות קיום כשהיא בסביבה.

עד מתי תרדפי אותי בחלומות?