עוד פעם היא גורמת לי להתמוטטות עצבים.
לא צפויה.מתכננת תיכנונים.כל פעם שהרגשתי שזהו אין יותר דאבל די היא חוזרת ומופיעה כאילו לא נעלמה מקו האופק אף פעם.כועסת על הכל על המצב,על הסיטואציה,על האנשים.זה קרה לי ,זה יכל לקרות לכל אחד אחר אבל זה קרה לי.זה היה כ"כ צפוי שדוקא לי זה יקרה.תמיד החוסר מזל נופל עלי.תמיד אני זו שלא מחבבים בסתר.אני זו שנקלעת לסיטואציות הלא נכונות.שנופלת על האנשים הלא נכונים בזמן הכי גרוע.אף פעם אף אחד לא עושה לי הפתעות נעימות,אף אחד ראוי לא נדלק עלי.חוטפת עוד מכה ועוד מכה..אח"כ נופלת,נשרטת מעט,מדממת,הפצעים עדיין לא מספיקים להגליד ומשהו שוב דוקר אותי ומצלק אותי מחדש הפעם חד יותר,עמוק יותר.יש לי כמיהה ענקית לקשר ליחס,לאהבה...מתחתי את החבל יותר מדי והוא איבד מהאלסטיות שלו.החבל עומד להיקרע בכל רגע. יכולת הסבל שלי היגיעה לקצה גבול היכולת ואני על הקצה ומלפני תהום תלולה.אני צריכה מישהו שיפצה פיצוי גדול שישכתב את התקופה הזו,שיגרום לה להימחק,להיעלם כלא הייתה,שיכסה את הצלקות.מישהו שידלק עלי הוא וירדוף אחרי,מישהו שיאהב אותי יותר מאשר אני יאהב אותו ומישהו שאני יאהב אותו יותר מאשר אהבתי את ההוא.מישהו שישקיע בי,מישהו שימלא ויציף אותי באהבה שיאיר אותי יותר ממה שהשמש מאירה ביום,שיקטוף לי כוכב מהשמיים.שירים אותי מעל לעננים.מישהו שאהיה בשבילו ה-כ-ל.כמו שההוא היה בשבילי.רוצה מישהו עוצר נשימה,שיגרום לי להחסיר פעימה,שאהב אותו עד שלא אוכל לנשום עוד מרוב אהבה.מישהו יותר טוב ממנו,יותר יפה,יותר חכם יותר, הכל י-ו-ת-ר.
אחרי מה שעברתי בשנתיים האלה מגיע לי לא פחות מהמקסימום. מכרתי את נשמתי במחיר מוזל ועכשיו מגיע לי מישהו שיתן לי את שלו במתנה.
ואני תוהה אם גם המקסימום שבמקסימום פלאי היצירה של הטבע יספיקו כדי לפצות אותי.היא קיבלה אהבה ראשונה,אהבה ראשונה ויפה.כולם קיבלו אהבות ראשונות ויפות.אהבות תמימות שהשאירו אחריהן זכרונות נעורים,זכרונות יפים.גם אם יבוא עכשיו אביר על סוס לבן הוא לא יוכל לתת לי אהבה ראשונה. הוא לא יוכל לתת לי אהבה תמימה
ולא יוכל להעניק לי זכרונות נעורים.
ואני נותרתי עם חור אחד ענק בלב,עם צלקת עמוקה,עם פצע מדמם.
מתקופת הנעורים היפה והתמימה הזו. תקופה שניפצה לי את התמימות לנצח.שקרעה אותי מבפנים,לכלכה,זיהמה.שתישאר איתי עד יומי האחרון. שכל יום כשאקום בבוקר אזכר בה,וכל לילה לפני שאעצום את העיניים היא תעלה שוב לפניי.כל הזכרונות האלה,התאריכים,המילים,אני יכולה לשחזר אפילו את הריחות,הטעמים,הטמפרטורה,רמת הבוהק של הסביבה.כולם פוקדים אותי יום יום ,חולפים כנגד עיניי כמו סרט,סרט רע מאוד, סרט שאני חייה אותו כבר שנתיים.רצים אחד אחד בסדר כרונולוגי כפי שאדם גוסס רואה את עברו חולף כנגד עיניו לפני שמת.
תאריך התפוגה של תקופה זו בחיי הולך וקרב. תאריך שלאחר פקיעתו תירקב נפשי,תתנוון,תסריח. בלי יכולת לשחזרה או להחזירה לאחור.ואני שומעת את תקתוקי השעון,תקתוקי הזמן.מתקדמת עוד צעד ועוד צעד לעבר התהום העמוקה והתלולה פוסעת לעברה,מנסה להקטין את צעדיי,אך לאט לאט ובהתמדה אני שם.
זהירות!
אני כמעט שם.
"לשבור ולנפץ בלי לתרץ, ובלי לתת תשובות
לטעום את הכאב בלי לפחד, אפילו להנות
לרצוח את הרגש, לכבות את כל האהבות.
לברוח ולשכוח
להעלם להרדם
להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך."
אני כאן,עומדת על הקצה עוד צעד אחד קטן,טעות בכיוון,תנועה לא נכונה,ואבדתי.
זהו.הייתי פה מי יודע אם זו לא הפעם האחרונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות