אם רק היה מכיר אותי היום,אני בטוחה שהכל עכשיו היה נראה אחרת.אבל הוא זה שגרם לשינוי,הוא זה שהצליח לגרום לשינוי במעטפת שלי בלעדיו הייתי היום אותה שושנת הרוחות התוקפנית.תמיד ראיתי בו מן 'אריסטוקרט' ,אציל נפש,נעים הליכות.כזה שהייתי רוצה להיות להיות בחברתו והייתי רוצה להיות כמוהו.מהיום יש רק שושנת הרוחות חייכנית,מנומסת,מעודנת.את החוצפה והפרובוקציה קברתי עמוק מתחת לאדמה.
כבר התחלתי לקבל פידבקים מהסביבה.פתאום אני לא 'היפראקטיבית' ,פתאום :"היא ענתה בשקט כזה" ,פתאום: "נהנתי איתך בפעם האחרונה שיצאנו".לאט לאט אנשים שהכירו אותי משנים את דעתם.ואנשים שלא הכירו אותי מקבלים :'רושם ראשוני' טוב.השינוי אמנם לא מהיר מדי,אבל ניכר שינוי.אבל בשבילו זה כבר אבוד,דעתו מגובשת מדי,קיצונית מדי.
הרבה חיוכים עדינים,טון דיבור רך יותר,תנועות מוטוריות איטיות יותר.
הנמכתי את הווליום,הורדתי פרופיל.
ובכל זאת נוכחותי הורגשה היום באירוע..
הייתי,משוחררת,חופשייה,חברותית, אלגנטית.
משכתי תשומת לב בדרך החיוב ולא בדרך השלילה.
מרגישה טוב אבל כאילו זאת לא באמת אני כאילו אני משחקת דמות.
עדיין מתאפקת שלא להתפרץ,ממש עוצרת את עצמי,ברגעים מסוימים..
ומצליחה לא רע בכלל.
האם זאת עדיין אני? אותה שושנת הרוחות?שהבינה ולמדה לסגל צורות התנהגות מסוימות?או שעטיתי על עצמי מסיכה,כזו שהחברה מצפה ממני לעטות...?כמה זמן זה יחזיק מעמד?,מפחדת שהאופי שלי יתפרץ פתאום החוצה כמו גזים בקולה שניערו יותר מדי.
שינוי התנהגותי זה משהו שצריך לבוא מבפנים,מהרגש,מהנשמה.למדתי מה ההשלכות של "לשים זין" בצורה הקשה,הכי קשה שיכולה להיות.אירוע הפסיכומטרי גרם לי לזעזוע רציני ולמפנה בחשיבה.עם הטעויות,האכזבות והצלקות שנשארו מנסה לצאת לדרך חדשה.את האדם הבא שאתאהב אכבוש ,כמו נפוליאון את אירופה.בכל רגע נתון אנחנו קובעים את הגורל של עצמינו.זה הכל בידיים שלנו,זה הכל בידיים שלי.
מחר או למעשה היום בעוד כמה שעות האבחון הפסיכיאטרי ,נראה איזה פקעות ינבטו משם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות