these places and these faces are getting old

בימים האחרונים אני פשוט מרגישה שמשהו רע עובר עלי. ולא המשהו הרגיל.מרגישה רע עם עצמי. עם מי שאני עם מה שאני. כבר הגעתי למסקנה שבתור אישיות אני כמו שאמרו "מכריי הטובים" - "לא מ-ש-ה-ו". אבל עכשיו אני פשוט מרגישה מכוערת. מכוערת גם מבחוץ.מתחת לשכבות על גבי שכבות של מייק אפ ובגדים מוקפדים מסתתרת מפלצת.

היגיע החורף עליתי כמה קילוגרמים, הבטן רופסת הרגליים עצומות בגודלן. פצעים גדולים ומבחילים יוצאים החוצה, פורצים החוצה מתוך עורי. הציפורניים שלי עוד לא החלימו וזה כבר יומם השמיני של הכדורים.יובש בעור,תאי עור רחבים, שמוטים,עבים ומאיימים להתקלף.והנה בנוסף לפני כמה ימים מתוך אחת מהשיחות על הנושאים הרגילים והלא חשובים התעוררה תשומת ליבי לכך שטיפוליי האורטודנטיה שעברתי במשך כמה שנים טובות ולא מבוטלות לא שווים כלום והשיניים שלי לא כאלו ישרות.

אני מאחרת לכל מקום. מאחרת לא בגלל שקשה לי לקום בבוקר אלא בגלל שלוקח לי זמן  לשים את המסיכה ולהסתיר את האמת הכואבת והלא כ"כ אסטתית. כל בוקר מתעוררת ודבר ראשון נעמדת מול המראה ובוחנת את עצמי בזכוכית מגדלת. זה לא בסדר. וגם זה לא בסדר. וגם זה לא. כל יום אותו הטקס מחדש, זה לוקח זמן, שואב ממני את הכח.מאט אותי.ועם ההרגשה הזאת אני יוצאת בכל בוקר החוצה,מראה את פניי לעולם.

יוצאת עם מה שיש שאין לי. הביטו בי אין לי כלום להציע.

קצת מהכלום:

לחץ

עקמומיות

 דלדול

פיגמנטציה

יובש

את פשוט מכוערת.