יום לפני אני שומעת "גדנע". מחליטה שאני רוצה ללכת. סתם בשביל הללכת, לראות מה זה, התאכזבתי שאין גדנע עם השכבה זו יכלה להיות אחת החוויות האחרונות עם האנשים שכנראה אני כבר לא אראה יותר או לפחות את רובם.
*מרימה טלפון ל ע***. *
" שלום מדברת שושנת הרוחות מכיתה יב' ,יש מצב שאני באה לגדנע מחר ? "
"אבל את יודעת שהגדנע מחר זה רק למי שנמצא במ***..."
"אבל כבר אי אפשר להצתרף..."
"אפשר להצתרף בכל שלב..."
"אז אני מצטרפת"
*שיט אני לא סובלת את זה*
"את צריכה להתחייב לי שאת באה לכל הפגישות"
"בסדר אני מוכנה להתחייב"
"אוקיי אז תביאי א ,ב ,ג "
"אוקיי. תודה , להתראות"
כך מהיום למחר סידרתי לעצמי גדנע. אני מרוצה מהחוויה העומדת להתרחש.
מסדרת לי את התיק, דוחסת את כל הדברים לתיק גב יחיד...לא מביאה את זה וגם לא את זה...לא יודעת כיצד להתארגן ומה בדיוק להביא...מוכנה בזמן למרבה הפלא. נושאת על גבי את התיק הכבד שבקושי נסגר... הרבה אנשים שאני לא מכירה, אנשים מוזרים.נוסעים שעתיים קוראת ביחד איתה את הספר שאני כ"כ רוצה לקרוא. מערערת,נרדמת,מתעוררת,מצפה.
מגיעים לצלמון, בסיס מוזר, לא כמו שדימיינתי.מיד עומדים מפקדים במדים. מלמדים את עמידת ה'הקשב' . ישר נכנסים לזה עם
אוכל מגעיל ומיץ בטעם של סבון לשטיפת כלים... מיד מסתדרים בטורים ושורות. פיצלו אותנו. הזדמנות להכיר אנשים חדשים אני חושבת בתוך עצמי...
המשמעת בשמיים, הזמנים קצרים,קצרים מדי,איחרתי לכל מקום ונענשתי כל פעם מחדש,האוכל היה מגעיל, ושתייה לא היה בחדר אוכל, המקלחות פתוחות ושכחתי את הבגד ים בבית, התורנות מטבח הייתה מתישה, הקיפולים של השמיכות מסובכים, החדרים מלוכלים ומלאי ג'וקים,המיטות כמו בבתי הסוהר מיטות, קומותיים מיתדות ברזל עם מזרון בעובי של מסך LCD ,אין כריות ועל השמיכות יש סיפוריי זוועות למינהם,המדים היו גדולים עלי בחמש מידות, לא ידעתי איך סוגרים את החגורה והמימיה הכבידה עלי.הריצו וטרטרו אותנו ממקום למקום,עשו לנו הקפצה בארבע וחצי בבוקר נתפסו לי שרירים בגוף שבכלל לא ידעתי על קיומם אבל בכל זאת נהנתי.
היו גם חלקים שהשפיעו עלי.
גיליתי שאני לא בכושר. מבחן הכושר היה מסריח.
35 שכיבות שמיכה(ברצף) מתוך 48 .
50+ כפיפות בטן מתוך 86.
2 ק"מ ב 11 דק' ו 18 שנ' ...(10.7 קמ"ש) מתוך 15 קמ"ש לניקוד מקסימלי.
אני שונאת להגיד את זה אבל אני בסה"כ די בינונית בהכל. אני אף פעם לא מתבלטת מדי.
היה לנו גם גיבושון עם מסלול מכשולים. הייתה חומה ענקית אולי שני מטר וקצת...המפקד אמר: "הדרך לעבור אותה היא להיעזר בה ולא להתנגד לה". רציתי כ"כ לעבור את החומה. ניסיתי עוד פעם, ועוד פעם. התרכזתי לפני, דימיינתי מה עומד מאחורי החומה. רצתי בכל הכח האחרון שהיה לי לעברה... ולא החומה הייתה גבוהה מדי , נותרתי חסרת אונים בצד הקדמי שלה. אני אף פעם לא מצליחה לעבור את החומה שחוסמת אותי.תמיד אני נותרת מאחור חסרת אונים. המכשול תמיד גדול עלי מדי . לא משנה כמה אני רוצה לעבור אותו, לא משנה כמה אני משתדלת, לא חשוב מה ניצב מצידו השני ועד כמה אני חושקת בזה. יש אנשים שנועדו להישאר מאחור.שפשוט לא מצליחים להתקדם קדימה.
בלילה האחרון הקפיצו אותנו בארבע וחצי בבוקר והתחלנו לעשות את המסע הרגלי של ה 4 ק"מ. בחושך,בבוץ, עם פקודות מוזרות שאומרות לנו להשטתח על הקרקע לכיוון שמאל או ימין, לזחול בבוץ, לשים את ידינו על הראש. היה נחמד. סיימנו את המסע עם הזריחה. הנוף הררי ומקסים והשמש בצבע אדום בוהק עולה אט אט מעלה.ומהצד השני קולות ירי של מטווחים. שם בעצם סיימנו את פעילותינו האחרונה בגדנע. ואני אחזתי ברובה מבוהלת כאילו מפחדת מאיזה תסריט של סרט אקשן דרמטי או מאסון. אמא תמיד הייתה צוחקת עלי ואומרת שאם הצבא יתן לי רובה אני עלולה בטעות לירות בעצמי או במישהו אחר ללא כוונה. זה עבר בשלום תודה לגורל ולמזל. ואני אפילו קלעתי למטרה שני כדורים.
אח"כ היה לנו טקס צבאי. היה כ"כ יפה לראות את כל הפרוצדורה מקרוב והמ"מ כ"כ יפה...ציפיתי לראות מישהי מטר תשעים גובה שני מטר רוחב עם כל נבחני וראיתי לנגד עיניי בחורה סלבית, בלונדינית עם שיער עד התחת וקול קטנטן זה כ"כ יפה בעיניי לראות בחורה כה חיננית בתפקיד גדול ואת כולם מצדיעים לה, גאווה פמיניסטית שכזו.
אך למרות כל החוויה אני חושבת שהמשמעת הזו משגעת אותי, אני אף פעם לא מצליחה לעמוד בדרישות. הכל גדול מדי עלי.אני לא יודעת אם אני בנויה לכל זה. עם כל הרצון הטוב. אני לא חזקה מספיק, אני לא מסוגלת להתמודד עם אכזבות, עם קשיים, עם מכשולים. אני לא יודעת מה אני רוצה. מצד אחד אני רוצה לעשות צבא ומהצד השני אני כ"כ רוצה שמישהו יפטור אותי מזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות