.
השעונים יעצרו והכל יקפא במקום וגם אני אפסיק לנשום.
מנסה לכתוב אך לא מצליחה, המילים לא יוצאות כמו שאני רוצה.אולי זה כי אני מדחיקה ואולי בגלל שכשהסיוט הופך למציאות יש רגש מסוים של השלמה. כזה שאני לא מוכנה להכיר בו.כל המצב תקוע לי כמו גוש ממאיר גדול בתוך הנשמה. אני מנסה לשכוח שהוא קיים. אבל הוא תמיד שם.
"אני הולכת לישון אמא" ,
"חכי למה עכשיו? עוד כמה דקות 12" ,
"עזבי אמא,לא משנה,באמת שזה לא חשוב"
ללכת לישון כמה דקות לפני התחלפות המספר 15 ב- 16 אצלי בשעון. אני לא רוצה לדעת, לא רוצה לראות את זה קורה.מביטה בשעון אחר בעצב גדול רואה את המחוגים רועדים שניה אחר שניה. כאילו נאבקים להישאר במקום ולא לזוז. או אולי אני נאבקת שלא לראות אותם.
לפקוח את העיניים ולדעת שזהו, כנראה שלא הצלחתי לעצור את הזמן למרות כמיהתי לכך. הכל נגמר. לאלא וזה לא התחלה חדשה כי בעצם לא קרה כאן שום דבר פרט לזמן שעבר והזדמנות שחלפה. ככה זה ניסים לא קורים כאן.ושום דבר לא יצליח לכסות את מה שכבר יכל להיות. מאוחר מדי.
It's too late to even have faith
Don't think things will ever change
you must be dreaming
אמא שמה לי בבוקר שני ספרים על המיטה.
האחד ספרון שכותרתו "happiness" . כן זה מה שכולם אוהבים. שמחה, אופטימיות . חסרות בסיס...כשאנשים לא מוצאים הסבר הגיוני למציאות שלא מוצאת חן בעינייהם הם תולים תקוות שווא בעתיד. זה כל כך נח ופשוט. כשההווה תמיד רע והעתיד שאף פעם לא מגיע . יהיה טוב יותר. כשמתחילה שנה חדשה אנשים תמיד מקווים שיהיה טוב יותר. וכל פעם שנה אחרי שנה אני מסכמת ואומרת שרע לי וכשאני שואלת בנימה רטורית : "מה יהיה?". הם עונים "יהיה טוב".. תפסיקו כבר לנפנף לי ב -"יהיה טוב" עם מישהו חושב שיהיה לי טוב שיגיד לי מתי וכיצד. הספר השני הוא "לכל אדם יש שביל"... ומה עם איני אוהבת את השביל שלי? מה אם אני רוצה שביל של מישהו אחר? .
אני לא אוהבת את העולם שאליו נזרקתי לפני כ- 18 שנה.
אני מסרבת לקום בבוקר. מנסה לדחות את הרגע שבו אצתרך להסיע עצמי לסוף העולם שבו אני לומדת לחייך חיוכים מאוזן לאוזן. ולספוג את ה"מזל טובים" חסריי הכוונה של אנשים. מה כל כך טוב במזל שלי? אני שואלת. למה אנשים חושבים שאני צריכה לקפוץ מאושר כי נולדתי? נמאס לי כבר מהמוסכמות החברתיות האלה. ומדרכי ההתנהגות הללו שמצפים ממני לנהוג בהם. כולם צועקים לך מזל טוב ואת יושבת ללא תזוזה, בפנים חמוצות ומסתגרת בתוך עצמך.
אף אחד לא יוכל אף פעם להכיל אותך ילדה, אף אחד לא יוכל לחוות את מה שאת חווה. אין מה להצטער זה לא שהפסדת משהו. מקסימום יהיה איזה בחור שיצפה בך צופה בו וקצת רועדת . הם כולם בני זוג פסיבים. מסתכלים מהצד כיצד את מקשטת אותם.אין טעם באמת שאין.
אין לי כח כבר להילחם עלייך. אתן לך להיסחף עם הזרם,אתן לך לטבוע.
אכן טרגדיה ילדתי,
אבל קשה. נו טוב את כבר תתרגלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות