היגיעה השעה נפתחו השערים ואת יצאת מתוך גן פורח,ירוק אל תוך שדה קוצים שומם ,מדברי . עוד יום. ועוד יום. ועוד יום. הכל נראה אותו הדבר.תנועות חוזרות ונשנות. מונוטוניות. איך זה מרגיש לך להיות בת 18 ? מרגיש אבל. לקרוע את דש בגדייך השחורים ולשבת שבעה.
את הולכת עוד צעד ועוד צעד בלי לדעת לאן.מתרחקת מן השער. איבדתי את תעודת הזהות שלי. היא פשוט אבדה לפתע פתאום, נעלמו עקבותיה.עכשיו את יכולה לשקר לעצמך ולכולם שזה לא באמת קרה.
אתמול בבית אורות עמומים, נרות דולקים , נגמרים אט אט,כמוני.וצבע אדום שולט באווירה.
אשאשאש בוערת ממך.אהבה, תשוקה. מלחמה בינך לבינך. דם. את מתפללת שנפשך לא תדמם כשהאורחים נמצאים.
רגשות,תחושות,מחשבות,תהיות אמביוולנטיות. הכל מתערבב זה בזה ומשאיר מקום רב לדמיון.כל ארוע מתיז עוד ועוד דיו ומכתים את דפיי המצהיבים המאיימים להיקרע.
והיום כשאת נוסעת באוטובוס. חולפת במהירות על פני נופים משתנים, בזמן שהשמש דועכת לה ומאזינה לשירים שקיבצת לך מכל התקופות.כל מילה , כל מקצב, כל מנגינה מזכירים פלאשבק אחר ממנו. הבזקים, הבזקים זה כל מה שיש לך עכשיו. שברירי שניות בודדות המשתרעות על פני שנתיים וחצי.ואת עוברת עליהם שוב ושוב בניסיון לארגן אותם בסדר כרונולוגי.גם הם לא ברורים משאירים לך טעם מריר-מתוק.
וכשאת חוזרת לנקודת הזמן שבה את נמצאת. את רואה שהחוברת הזו על סף סיום. עכשיו את בוחנת אותה מכל הכיוונים. החוברת הזאת לא ממשית אולי רק הכריכה, המסגרת שבה נוצרו הדברים וגם הדמויות. אך רוב התוכן הוא פרי דימיונך בלבד. הרגשות חסרי בסיס נוצרו רובם על פני פנטזיות. נתת לדימיון שלך ללכת רחוק מדי.
בצומת שבין דימיון למציאות מתנפצת אשליה.
אני לא אוהבת את החוברת שלי, היא לא יצאה כמו שרציתי.
רצית להכתיב את האירועים.להיות גם הסופרת ,גם המאיירת וגם הדמות הראשית.
רצית קווים עדינים מצוירים עם עפרון דק, דמויות משורטטות כהלכה ורקע שצבוע בצבעים פסטלים.
קיבלת דפים ריקים על פני השטח, לא נכתב בהם בעצם כלום. אך המציאות הצליחה להכתים ולטמא גם את הפנטזיה שלך.
בכל זאת אם תתאמצי להסתכל פנימה תגלי אוסף של קווים מודגשים, מודגשים מדי , צבעים כהים, הרבה שחור.והרבה הצללות מרוחות. ובסופו של דבר ציור לא ברור. החוברת שלך לא שווה כלום, קחי אותה וזרקי לפח האשפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות