אמש לפני כחצי שנה נכנסת אל החדר עצבני , טרקת את הדלת, הנפת את ידך לעברי ו...
הרסת,לכלכת,זיהמת,ניפצת,שברת,שרטת,חרטת,צילקת,הצטת,שרפת.החרבת.
כל פיסה, כל רסיס של רגש חיובי שהצליח לחדור מבעד למעטפת האשליה שהגנה עלי מפני המציאות האכזרית והלא רציונאלית הזו. כמה שעות ספורות של מוות זמני הפרידו ביני לבין הבוקר ההוא. עפעפיים שנדבקו לאישונים נפקחות כעת באיטיות, בוחנות את החדר ותוהות את שהתרחש אמש. יוצאת מתוך המאורה מכינה לעצמי קפה שחורשחור עם שלוש כפיות קפה ומים רותחים. הנה הוא מתעורר יוצא גם הוא מהמאורה שלו. מביטה עליו מבט חד ומהיר לא מבינה מאיפה נוצרו גלי הרשע שלו, החוסר רגישות, איך הוא מסוגל? . בורחת לחצר האחורית, גל של חום שורף אותי גם מבחוץ.אלו הדקות האחרונות שלי במקום הזה. אני לא מבינה איך כל הזכרונות הכי טראומתיים שלי מתרחשים על פני נופים פסטורליים , שלווים כ"כ. דוחסת את חפציי למזוודה ועוזבת את המקום ההוא. לא רוצה לחזור לשם יותר לעולם. רציתי לשכוח את הזכרונות האחרונים שלי בחדר ההוא אבל הם התגנבו למזוודה שלי וחזרו יחד איתי , לא היו מוכנים להישאר שם.
היום חצי שנה אחרי, אני מנסה לשקם את המעטפת שלי, זאתי ששומרת עלי מהמציאות.בינתיים העונות התחלפו וההרגשה החמה, השורפת התפוגגה לה והותירה גל של קור, מקפיא שמייבש ומסגיל את גופי.אך הרגשות שלי מוגנים מכל פגעי הטבע ופשעי המין האנושי כיוון שזה מה שמחזיק אותי התקווה היומיומית, בלעדיה לא הייתי עוברת עוד חודש ועוד חודש. היום אתה כבר לא יוצא מכל חדר שאליו אני נכנסת. אז אולי... אולי עכשיו נח לי לדמיין את מה שאני רוצה לדמיין. אני תמיד מעדיפה בועה ורודה על פני מציאות שחורה. אך זאת כל עוד בתנאי שהבועה שלי תישאר שלמה ואף אחד לא יפוצץ לי אותה בתנועה חדה ומהירה .
מה ישאר ממני אחרי שכל זה יגמר? כשאני לא יראה אותך יותר? כשלא תיהיה קרקע לבניית תקוות ואשליות?
כעת הנפש שלי לא שלמה היא מפוצלת על פני שתי נפשות שונות. אני לא שלמה בתור עצמי בלבד. נוצר קרע פנימי והוא אינו ניתן להדבקה או לשחזור. הגורל גזר את נשמתי בצורה מסוימת וספציפית ויש רק חלק אחד ויחיד שיכול להשלים אותה ללא סדקים אך החלק הזה מחפש לו חלק אחר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות