these places and these faces are getting old

את מביטה עליהן מהצד שומעת על הנשיקה הראשונה , רואה את האהבה הראשונה , עדה לקשר הראשון שלהן. סיפורים,רגשות.שיחות שאת לא שותפה אליהן באופן אקטיבי. עוד אחת ועוד אחת מצטרפת למעגל השיתוף הזה , כולן שם מלבדך.זו אותה ההרגשה המאכזבת כמו זאת שיש לילד קטן כשנגמר היום בגן וכולם מחכים למישהו שיאסוף אותם, שיקח אותם. ולאט לאט המקום הזה שהיה עמוס בילדים מתרוקן לו ועדיין הילד הזה מקווה שהוא לא ישאר שם אחרון שמישהו כבר יגיע לקחת אותו עד שלאט לאט היאוש מציף אותו והוא מבין שהוא נשאר שם אחרון. וכשזה יקרה לך סופסוף , מה יהיה לך כבר לספר שאף אחד לא סיפר לפנייך? מה יהיה לך לחוות שאיש לא חווה לפנייך? מה יהיה לך לחדש כשכולם דוהרים הרבה לפנייך? ולמי? מי יהיה שותף להתרגשות שלך? אלו שכבר התרגשו שנים לפנייך? אני כבר לא אזכה לתגובה נלהבת מהסביבה כפי שהן זכו. אני לא אזכה להתעניינות הסקרנית, אני לא אזכה ל WOW . זה יה בסה"כ עוד " היגיע הזמן באמת" , זה יהיה בסה"כ  "ברוך השם".אני לא אדע לעולם איך זה מרגיש לשכב עם האהבה הראשונה. לא אדע לעולם איך מרגיש סקס כשאת בת 17. איך זה מרגיש לקום בבוקר בידיעה שתראי היום את החבר שלך דרך עיניים של נערה מתבגרת. איך זה מרגיש להסתובב ביחד עם החבר שלך במסדרונות בית הספר.כשאין לך חבר מיתולוגי ואין לך מיתולוגיה בכלל.כל מה שאת יודעת זה איך זה מרגיש להסתכל על הכל מהצד כמו זבוב על הקיר לראות את המתרחש סביבך בלי שישימו לב לקיומך.

תביטי סביבך ותראי מה הפסדת.