בדיוק שנה שאני פה, כותבת,שופכת. עוד ועוד סיטואציות נארמות להן כמו אבק. הכל משחיר אצלי,קודר.שום דבר לא משתנה ואני לא מחדשת משהו רק חוזרת שוב ושוב על אותו מלל שלא מביא לי שום תועלת. עוד ועוד מילים שלא אומרות דבר. עוד אירועים, עוד מסיבות. עוד זכרונות חסרי משמעות.תפלים.עוד דמעות, בכי. עוד מחשבות,הזיות ,חלומות מפחידים.הכל מתקדם לי כמו רכבת הרים מהירה שעושה עוד ועוד לופים, אך אני כבר מתחילה לקבל סחרחורת.השנה הזאת על סף סיום ואני מרגישה אובדן.משהו שכבר לא יחזור ואולי בכלל אף פעם לא היה.אותם הרגעים המדומים שנהנתי שצאתי רק כדי שאוכל להגיד שיש לי כאלה.ואדם שיושב לו בחוץ ואומר "החיים של שושנת הרוחות..." פתאום גורם לי להרגיש שיש לי כאלה. שיש לי אכן חיים ובהם יש אנשים רבים, אירועים, סדר יום עמוס דברים מתרחשים,דברים קורים. אך המציאות אפוריה יותר מהדימיון. לא קורה אצלי כלום. אני סתם בחורה שיושבת ומסתכלת מבחוץ על חיים של אחרים כמו מספר עד. אני לא מרגישה שיש לי חיים משל עצמי. אני לא באמת נהנת ממשהו.והמושג "חיים" נראה לי פתאום כמשהו בלתי ניתן להשגה.אין לי עתיד, אין לי איזה משהו לעשות בצבא. הכל ריקני וחסר ערך.אין לי חברים.כמעט. אני כ"כ בטוחה שאין סיכוי שאני אשכח אותו אי פעם, פשוט תעבור לה עוד שנה ואני שוב אגיד שאני באותו המקום, שקרו ועוד ועוד סיטואציות אך בעצם לא קרה דבר.מי ירצה בחורה כמוני? מי יסכים להיות מספר שניים שלי? ואני בכלל לא מסוגלת להסתיר מאף אחד את העובדה שאני אוהבת אותו. זה פשוט תמיד יוצא ממני. אני לא מסוגלת לנהל שיחה אחת בלי להזכיר אותו,לציין את השם שלו. אני מוכרחה לדבר עליו,להתעסק בו ,לדעת עם מי הוא מסתובב. כל פעם שיש לו איזושהיא הזדמנות לצאת עם איזה מישהי חדשה מתהפכת לי הבטן, ואני מרגישה שהעולם עומד ליפול לאיזה תהום. אני עדיין מאמינה שיש לי סיכוי איתו. סיכוי כנגד כל הסיכויים. זה הרי לא יכול להית שבזבזתי כמעט שלוש שנים לשוא,שלא היה לי אף אחד. שעמדתי במקום.איכשהו הכל צריך להסתדר בסוף.שאני אוכל להגיד לעצמי בסופו של יום : "היה שווה לחכות את כל זה". בעולם שלי יש לי סיכוי איתו. אני והוא ניהיה ביחד מתוך כל השנאה יצמח לו רגש אחר. על התדר הזה משדר התת מודע שלי במשך כל תקופת השתיקה בינינו. שיש סיכוי, כי אני פשוט לא יכולה לחיות עם העובדה שאין סיכוי. אני מעדיפה להאמין שכולם טועים ורק אני באמת מרגישה מה קורה. אני חושבת שמיום ליום אני הופכת להיות יותר מנותקת מהעולם. חילקתי את חיי לשני עולמות. העולם שלי והעולם שבו אני נמצאת עם שאר הסובבים אותי. מחייכת,מדברת,מזויפת עד כמה שניתן.
.
ורק אני כל יום חוזרת
מדמיינת שיש מישהו שאוהב אותי ,
שנוגע בי,שמחבק אותי.
אפילו שאני לא כזאת מושכת,
אין לי יותר מדי מה להציע ואפילו הרגש שלי תפוס.
אני עומדת ומחכה. מחכה שמשהו יקרה.שמישהו יבוא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות