זו כבר השנה השלישית שאני יושבת לבד בחדר שלי ,לוחשת לקירות מזל-טוב ומקווה שאיכשהו תשמע.
ובאופן רשמי גם עברו להם שלוש שנים מאז.שלוש שנים.
זה נראה כאילו עברו רק כמה ימים מאז שישבתי פה לפני שנה והתבחבשתי עם עצמי ועם כל אחד עם להגיד לך מזל טוב בקול רם יותר. רק כדי שתזכור שאני קיימת.
רק כדי שתדע שאני יודעת.למרות שלא אכפת לך.
גם לסובבים אותי כבר נמאס לשמוע עליך. ואני נותרת מבוצרת עם הרגשות שלי.
לעבוד.לעבוד.להסתובב.לקום מוקדם בבוקר.
אותם פעולות יומיומיות שאני עושה באינטנסיביות בתקופה האחרונה.
מעלימים אותך באופן זמני מהראש שלי.
ופתאום אתה לא חלק מהיום שלי אלא רק רוח רפאים שמרחפת מעליי.
אופציות מפה ומשם זורמות אלי כמו מי נהר מורעל
ועם כולם הייתי מוכנה לנסות באופן זמני עד שהמשחק יהפוך למציאות ואז אני אברח לי.
כולם מגיעים אלי מאותו המקום,
לא. לא מאותה העיר. מאותו הבית. מבית היוצר של האנשים הפגומים.
אחד קצת , השני קצת קטן מדי השלישי מכוער מדי.
האנשים הראויים, פרי היופי והכשרון של הבריאה מעוניינים לחלוק את גופם ואת נפשם עם פירות טובים ממני. אבל מה כל זה משנה? המוצלחים שבמוצלחים שבמין האנושי יוכלו להיות הכל פרט להיות אתה.
זה מה שאני מחפשת אצל בחור .
אני מחפשת אותך בתוכו. ולא נותר עוד איש שחושב שאתה תעבור לי אי פעם.
כולם התייאשו לשמוע אותי ועזבו אותי. אף אחד לא אומר לי שאני אהיה בסדר,
אף אחד לא אומר שזה יעבור לי.
כולם כבר נטשו אותי לבד במערכה.
הסערה שבתוכי אף פעם לא הסתיימה, היא אפילו לא דעכה קצת.
אני תוהה בתוך עצמי אם יש מישהו שיכול לעשות לי טוב בתוך כל העולם הרע הזה.
מישהו שיכול להאיר אותי.להוכיח לי שאני טועה. הכל רק דיבורי סרק. כאלה שנהוג לומר.
אז התחלתי לעבוד. ולנהוג. וכן הימים עוברים לי איכשהו.
אבל הם תפלים כמו מים.כל פעילות, כל אירוע עד כמה שיהיו מועשרים ומלאי אנשים לא באמת מהנים אותי.
כי אולי אתה פה חסר לי?אתה כאן, אתה שם ובכל זאת אתה פה חסר לי.
אז מה נשאר לי לומר?
מזל טוב אהוב שלי.באמת. מזל טוב.
היכן שלא תיהיה. עם מי שלא תיהיה.
אוהבת. תמיד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות