אז עוד יום וחצי אני על מדים והתקופה הזאת עברה כה מהר שלא הספקתי להתרגל לחופש והוא עומד להילקח ממני מחדש.
והנה אני הולכת בדרך שציפו ממני .כמו גדולה ובלי לומר מילה.
החודש הזה נותקתי מכל האנשים שאני באמת רוצה להיות בחברתם והתחברתי למציאות. המציאות שממנה באתי.
כי אחרי הארבע שנים האלו שהפגישו אנשים שאין כל קשר בינהם אולי ולא היו נפגשים בסיטואציה אחרת.
כל אחד אמר יפה שלום וחזר למקום שממנו היגיע.
אל החברים שאיתם בילה לפני , אל האנשים שגדלו איתו, אל העיר שלו והמקום שלו .
כי ככה זה כשאנשים מעולמות שונים מתערבבים ,זה לזמן מוגבל בלבד.
בסופו של דבר כל אחד חוזר למשבצת שלו ופתאום הכל נראה כמו זכרון ישן מאיזה חלום רחוק.
מסגרת אחרי מסגרת אחרי מסגרת . צועדים בלי לחשוב ,צועדים בלי לדעת.
פוגשים אנשים שלעולם לא תפגוש סתם ככה. פוגשים , נקשרים ואז פורמים חזרה את הקשרים.
אני מביטה בתמונות עבר ששמורות אי שם בתיקיות נדחות . צופה בשינויים שהתרחשו לאורך השנים.
רואה איך הגוף שלי השתנה .והראש. איך הפכתי להיות בנאדם אחר עם השנים.
וכן אנשים עוטפים אותי באהבה. חלקית ולא שלמה. לא כמו שאני רוצה ולא ממי שאני רוצה.
אבל כן , אני לא לגמרי לבד פה. אבל גם רחוק מלהיות ביחד.
אם היו נותנים לי רק עוד שנה או שנתיים אולי דברים היו נראים אחרת.
חבל שאת הלקחים שלי תמיד ידעתי להסיק מאוחר מדי.
קצוות לא סגורים נשארו שם. וישארו שם תמיד.
קבורים בבי"ס ההוא בתל אביב , בהרצליה. ופתאום הבי"ס נראה לי כמו אתר הנצחה.
כל פעם שיוצא לי לעבור בסביבת הבי"ס לא משנה איזה משניהם.עוברת בי צמרמורת.
נותר שם איזה קסם ברחובות האלו. פתאום אלפי סיפורים קטנים מתרכזים בתוכם.
אלפי הבזקים בו זמנית .אנשים ריחות. צבעים.
כל הימים האלה מאז שהגעתי לשם ועד שיצאתי עוברים לנגד עיניי.
כל אותם בקרים, הבגדים שלבשתי, הבשמים שהתבשמתי . הנסיעות הארוכות.ימי הורים.
כיתה ט' , הקומה השלישית ,האוניברסיטה. הטיול השנתי של כיתה י',
מערכת היחסים הנרקמת בינהם, הפרפרים בבטן כל בוקר , כיתה יא' ,הפרידה שלהם.
הידידות, הסילבסטר ההוא שהיה כל כך מלא בציפיות וההתרסקות חודש וחצי לאחר מכן.
פולין - הטיול הזה שלעולם לא אשכח לצד הצמרומורת שעשית לי . השהייה שלך.
הדיבורים עליך . הדיבורים שלך עליי. אותו הערב כשחייכתי מתוך שינה כשנכנסת.
הריח הזה של הגלוס שקניתי שנטבע בזכרוני כ"ריח של פולין". רוק עצמאות , הנסיעה לאילת.
המילים שלך . הכאב שלי . הרצליה. קניון שבעת הכוכבים . מעבר הכיתה שלך. הספקות.
ההתרחוקות שלך לצד האובדן שלי .טקס ונשף הסיום.
וכל המסביב . הידידים שלי . מערכות היחסים האחרות.
איך אפשר כשיום אחד כל זה נגמר פשוט ?
תמונה אחת. תמונה אחת זה כל מה שהייתי זקוקה לה כעת כדי להציף את כל הזכרונות והרגשות מחדש.
המבט הזה שלך זה שמחורר לי את הלב.ופתאום עכשיו רק נותר לי לדמיין איך החברה שלך נראית.
איך נרואת המסיבות שאתה מבלה בהם.וכן אני יודעת שההתנתקות מכל מה שהיה קשור לתקופה הזאת מבחירה.
ושאני מסתכלת על החיים שלי אני מגלה שנשארתי באותה נקודה שלשמה עברתי לבית הספר ההוא.
לא אהבתי את המשבצת שלי. את המקום שממנו הגעתי. לא אהבתי את הסביבה שלי ואת עצמי.
תמיד חיפשתי משהו אחר. להשתייך למקום אחר לאנשים אחרים. השנים שעברו הוכיחו לי שהכל סביבי נכשל.
כל מה שחלמתי עליו, כל מה שקוויתי או ציפיתי נותר בתור חלום בלבד.
והמציאות אף פעם לא נראתה אמיתית כל כך כמו עכשיו.
בחודשיים האחרונים אני מנסה להסוות לעצמי מציאות מדומה.
שיעורי נהיגה שנלקחים ללא הרף. ממהרת כל כך להוציא רישיון.
אך בדיוק כמו השיעורי נהיגה שלי ככה אני.
נוסעת , נוסעת בלי לעשות חשבון ,בלי יעד ומטרה ובסוף חוזרת לאותה נקודה שממנה יצאתי.
רק קצת יותר עייפה, יותר מותשת.נמאס לי כבר מהדרכים הללו.
זה כל כך צפוי וידוע מראש שכשיהיה לי איך להגיע לא יהיה לי כבר לאן. כי הכל כבר נגמר בעצם.
והנה אני עומדת שוב לפני מעגל חדש שבסופו אחזור לאותו המקום.
אולי רק עייפה יותר. כואבת יותר.
ואולי לא אחזור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות