לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

these places and these faces are getting old


"מוקדם מאוד בחיי היה זה מאוחר מדי. בגיל שמונה-עשרה כבר היה מאוחר מדי. ההזדקנות היתה ברוטלית... היא פשתה על תווי-פניי, לאט לאט... קווי-המתאר דומים לכפי שהיו, אך נראה שהוא עצמו הרוס. פנים הרוסות יש לי"

Avatarכינוי:  שושנת הרוחות

בת: 35



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

1/2008

רסיסיי רגשותייך.


אמש לפני כחצי שנה נכנסת אל החדר עצבני , טרקת את הדלת, הנפת את ידך לעברי ו...

 

הרסת,לכלכת,זיהמת,ניפצת,שברת,שרטת,חרטת,צילקת,הצטת,שרפת.החרבת.

 

כל פיסה, כל רסיס של רגש חיובי שהצליח לחדור מבעד למעטפת האשליה שהגנה עלי מפני המציאות האכזרית והלא רציונאלית הזו. כמה שעות ספורות של מוות זמני הפרידו ביני לבין הבוקר ההוא. עפעפיים שנדבקו לאישונים נפקחות כעת באיטיות, בוחנות את  החדר ותוהות את שהתרחש אמש. יוצאת מתוך המאורה מכינה לעצמי קפה שחורשחור עם שלוש כפיות קפה ומים רותחים. הנה הוא מתעורר יוצא גם הוא מהמאורה שלו. מביטה עליו מבט חד ומהיר לא מבינה מאיפה נוצרו גלי הרשע שלו, החוסר רגישות, איך הוא מסוגל? . בורחת לחצר האחורית, גל של חום שורף אותי גם מבחוץ.אלו הדקות האחרונות שלי במקום הזה. אני לא מבינה איך כל הזכרונות הכי טראומתיים שלי  מתרחשים על פני נופים פסטורליים , שלווים כ"כ. דוחסת את חפציי למזוודה ועוזבת את המקום ההוא. לא רוצה לחזור לשם יותר לעולם. רציתי לשכוח את הזכרונות האחרונים שלי בחדר ההוא אבל הם התגנבו למזוודה שלי וחזרו יחד איתי , לא היו מוכנים להישאר שם.

 

היום חצי שנה אחרי, אני מנסה לשקם את המעטפת שלי, זאתי ששומרת עלי מהמציאות.בינתיים העונות התחלפו וההרגשה החמה, השורפת התפוגגה לה והותירה גל של קור, מקפיא שמייבש ומסגיל את גופי.אך הרגשות שלי מוגנים מכל פגעי הטבע ופשעי המין האנושי כיוון שזה מה שמחזיק אותי התקווה היומיומית, בלעדיה לא הייתי עוברת עוד חודש ועוד חודש. היום אתה כבר לא יוצא מכל חדר שאליו אני נכנסת. אז אולי... אולי עכשיו נח לי לדמיין את מה שאני רוצה לדמיין. אני תמיד מעדיפה בועה ורודה על פני מציאות שחורה. אך זאת כל עוד בתנאי שהבועה שלי תישאר שלמה ואף אחד לא יפוצץ לי אותה בתנועה חדה ומהירה .

 

מה ישאר ממני אחרי שכל זה יגמר? כשאני לא יראה אותך יותר? כשלא תיהיה קרקע לבניית תקוות ואשליות?

כעת הנפש שלי לא שלמה היא מפוצלת על פני שתי נפשות שונות. אני לא שלמה בתור עצמי בלבד. נוצר קרע פנימי והוא אינו ניתן להדבקה או לשחזור. הגורל גזר את נשמתי בצורה מסוימת וספציפית ויש רק חלק אחד ויחיד שיכול להשלים אותה ללא סדקים אך החלק הזה מחפש לו חלק אחר.

 

נכתב על ידי שושנת הרוחות , 26/1/2008 18:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חוברת צביעה.


היגיעה השעה נפתחו השערים ואת יצאת מתוך גן פורח,ירוק אל תוך שדה קוצים שומם ,מדברי . עוד יום. ועוד יום. ועוד יום. הכל נראה אותו הדבר.תנועות חוזרות ונשנות. מונוטוניות. איך זה מרגיש לך להיות בת 18 ? מרגיש אבל. לקרוע את דש בגדייך השחורים ולשבת שבעה.

 

את הולכת עוד צעד ועוד צעד בלי לדעת לאן.מתרחקת מן השער. איבדתי את תעודת הזהות שלי.  היא פשוט אבדה לפתע פתאום, נעלמו עקבותיה.עכשיו את יכולה לשקר לעצמך ולכולם שזה לא באמת קרה.

 

אתמול בבית אורות עמומים, נרות דולקים , נגמרים אט אט,כמוני.וצבע אדום שולט באווירה.

אשאשאש בוערת ממך.אהבה, תשוקה. מלחמה בינך לבינך. דם. את מתפללת שנפשך לא תדמם כשהאורחים נמצאים.

 



 

רגשות,תחושות,מחשבות,תהיות אמביוולנטיות. הכל מתערבב זה בזה ומשאיר מקום רב לדמיון.כל ארוע מתיז עוד ועוד דיו ומכתים את דפיי המצהיבים המאיימים להיקרע.

 

והיום כשאת נוסעת באוטובוס. חולפת במהירות על פני נופים משתנים, בזמן שהשמש דועכת לה ומאזינה לשירים שקיבצת לך מכל התקופות.כל מילה , כל מקצב, כל מנגינה מזכירים  פלאשבק אחר ממנו. הבזקים, הבזקים זה כל מה שיש לך עכשיו. שברירי שניות בודדות המשתרעות על פני שנתיים וחצי.ואת עוברת עליהם שוב ושוב בניסיון לארגן אותם בסדר כרונולוגי.גם הם לא ברורים משאירים לך טעם מריר-מתוק.

 

וכשאת חוזרת לנקודת הזמן שבה את נמצאת. את רואה שהחוברת הזו על סף סיום. עכשיו את בוחנת אותה מכל הכיוונים. החוברת הזאת לא ממשית אולי רק הכריכה, המסגרת שבה נוצרו הדברים וגם הדמויות. אך רוב התוכן הוא פרי דימיונך בלבד. הרגשות חסרי בסיס נוצרו רובם על פני פנטזיות. נתת לדימיון שלך ללכת רחוק מדי.

 

בצומת שבין דימיון למציאות מתנפצת אשליה.

 

אני לא אוהבת את החוברת שלי, היא לא יצאה כמו שרציתי.

רצית להכתיב את האירועים.להיות גם הסופרת ,גם המאיירת וגם הדמות הראשית.

רצית קווים עדינים מצוירים עם עפרון דק, דמויות משורטטות כהלכה ורקע שצבוע בצבעים פסטלים.

קיבלת דפים ריקים על פני השטח, לא נכתב בהם בעצם כלום. אך המציאות הצליחה להכתים ולטמא גם את הפנטזיה שלך.

בכל זאת אם תתאמצי להסתכל פנימה תגלי אוסף של קווים מודגשים, מודגשים מדי , צבעים כהים, הרבה שחור.והרבה הצללות מרוחות. ובסופו של דבר ציור לא ברור. החוברת שלך לא שווה כלום, קחי אותה וזרקי לפח האשפה.

 

 

נכתב על ידי שושנת הרוחות , 21/1/2008 00:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קו הגמר.


.

השעונים יעצרו והכל יקפא במקום וגם אני אפסיק לנשום.

 

מנסה לכתוב אך לא מצליחה, המילים לא יוצאות כמו שאני רוצה.אולי זה כי אני מדחיקה ואולי בגלל שכשהסיוט הופך למציאות יש רגש מסוים של השלמה. כזה שאני לא מוכנה להכיר בו.כל המצב תקוע לי כמו גוש ממאיר גדול בתוך הנשמה. אני מנסה לשכוח שהוא קיים. אבל הוא תמיד שם.

 

"אני הולכת לישון אמא" ,

"חכי למה עכשיו? עוד כמה דקות 12" ,

"עזבי אמא,לא משנה,באמת שזה לא חשוב"

 

ללכת לישון כמה דקות לפני התחלפות המספר 15 ב- 16 אצלי בשעון. אני לא רוצה לדעת, לא רוצה לראות את זה קורה.מביטה בשעון אחר בעצב גדול רואה את המחוגים רועדים שניה אחר שניה. כאילו נאבקים להישאר במקום ולא לזוז. או אולי אני נאבקת שלא לראות אותם.

 

לפקוח את העיניים ולדעת שזהו, כנראה שלא הצלחתי לעצור את הזמן למרות כמיהתי לכך. הכל נגמר. לאלא וזה לא התחלה חדשה כי בעצם לא קרה כאן שום דבר פרט לזמן שעבר והזדמנות שחלפה. ככה זה ניסים לא קורים כאן.ושום דבר לא יצליח לכסות את מה שכבר יכל להיות. מאוחר מדי.

 

 

 It's too late to even have faith

Don't think things will ever change

 you must be dreaming

 

 

אמא שמה לי בבוקר שני ספרים על המיטה.

האחד ספרון שכותרתו "happiness" . כן זה מה שכולם אוהבים. שמחה, אופטימיות . חסרות בסיס...כשאנשים לא מוצאים הסבר הגיוני למציאות שלא מוצאת חן בעינייהם הם תולים תקוות שווא בעתיד. זה כל כך נח ופשוט. כשההווה תמיד רע והעתיד שאף פעם לא מגיע . יהיה טוב יותר. כשמתחילה שנה חדשה אנשים תמיד מקווים שיהיה טוב יותר. וכל פעם שנה אחרי שנה אני מסכמת ואומרת שרע לי וכשאני שואלת בנימה רטורית : "מה יהיה?". הם עונים "יהיה טוב".. תפסיקו כבר לנפנף לי ב -"יהיה טוב" עם מישהו חושב שיהיה לי טוב שיגיד לי מתי וכיצד. הספר השני הוא "לכל אדם יש שביל"... ומה עם איני אוהבת את השביל שלי? מה אם אני רוצה שביל של מישהו אחר? .

 

 

אני לא אוהבת את העולם שאליו נזרקתי לפני כ- 18 שנה.

 

 

אני מסרבת לקום בבוקר. מנסה לדחות את הרגע שבו אצתרך להסיע עצמי לסוף העולם שבו אני לומדת לחייך חיוכים מאוזן לאוזן. ולספוג את ה"מזל טובים" חסריי הכוונה של אנשים.  מה כל כך טוב במזל שלי? אני שואלת. למה אנשים חושבים שאני צריכה לקפוץ מאושר כי נולדתי? נמאס לי כבר מהמוסכמות החברתיות האלה. ומדרכי ההתנהגות הללו שמצפים ממני לנהוג בהם. כולם צועקים לך מזל טוב ואת יושבת ללא תזוזה, בפנים חמוצות ומסתגרת בתוך עצמך.

 

אף אחד לא יוכל אף פעם להכיל אותך ילדה, אף אחד לא יוכל לחוות את מה שאת חווה. אין מה להצטער זה לא שהפסדת משהו. מקסימום יהיה איזה  בחור שיצפה בך צופה בו וקצת רועדת . הם כולם בני זוג פסיבים.  מסתכלים מהצד כיצד את מקשטת אותם.אין טעם באמת שאין.

 

אין לי כח כבר להילחם עלייך. אתן לך להיסחף עם הזרם,אתן לך לטבוע.

אכן טרגדיה ילדתי,

 

אבל קשה. נו טוב את כבר תתרגלי.

 

נכתב על ידי שושנת הרוחות , 16/1/2008 22:18  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

2,462
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשושנת הרוחות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שושנת הרוחות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)