these places and these faces are getting old

כולם הולכים בשביל סלול,בלי מכשולים,בלי שיפועים,רק רואים את הנופים שבדרך וממשיכים ללכת .

רק אני כל הזמן נופלת,מנסה לעשות עוד צעד ועוד צעד וכל פעם מישהו מציב מכשולים מולי.

ירידות תלולות,חומות גבוהות ולצידם אבנים קטנות שמאיימות להפיל אותי,לדרדר אותי במורד,שמיים אפורים,עננים שמסתירים את הנוף,הרבה פיצול של שבילים,שלטים שמטעים את הדרך.

לא דובים (לא מודיעין) ולא יער.

בקושי הספקתי לעכל את הבשורה שאני לא הולכת לשרת במודיעין..

עכשיו אין לי כבר זכויות בכלל!

המנילה איחרה,חיכיתי יום,יומיים,שבוע...לא מגיעה.אולי היא מתעכבת?אולי בדואר של הדירה הישנה?

לא,לא ולא...טלפון אחד קטן ללשכת הגיוס פותר לי שאלה אחד ומעלה במקומה עוד עשר.

"את לא זכאית לקבל מנילה". אני אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה אי זכאות לקבלת מנילה... :

"הנתונים שלך לא מספיקים לקבלת מנילה":כל פריחה מקבלת מנילה,איזה נתונים אני כבר צריכה!?

"אנחנו לא רשאים להגיד לך את הסיבה המדוייקת,הנתונים חסויים": הם רשאים למנוע ממני כל זכות בחירה מינימלית,אבל לא רשאים לתת לי את הסיבה לכך!?

פאק! מה נסגר במדינה המטורפת הזו!?

הפרופיל לא קרבי אבל סביר.

הקב"א גבוהה אחרת לא הייתי מקבלת זימונים למודיעין.

פגישה עם קב"ן לא הייתה (אמנם בקשה כן,אבל לא נאמר כלום מפורש ולא נעשה שום דבר).

נתונים אישיים גבוהים 28 יחידות לימוד,מקצועות ריאליים מוגברים.

כל מי שהכרתי וכל מי ששאלתי אמר לי שלא נתקל במקרה כזה אף פעם...ולא ידע להסביר לי את הסיבה שיכולה להיות למקרה הזה.

אני מרגישה שמסתירים ממני משהו...האופציה היחידה שעולה על דעתי היא סיבה בטחונית או איסור חוקי כלשהו שקשור באבא שלי.דמות כה חריגה שתרמה חמישים אחוז ממנו אלי.15 שנה אולי קצת יותר של מגורים בתוך בסיס צבאי בשטחים,דעות פוליטיות קיצוניות,פטור ממילואים,חקירה כלשהי על הסתה או משהו לא חוקי שקשור בצבא או בפוליטיקה וחוסר ידיעה אחת גדולה על העבר וההווה של 'אבא'  גורמים לי לחשוב שהוא קשור בצורה ישירה,עקיפה או תת עקיפה לחוסר הזכאות המסתורי שלי.

אני מקציבה חודשיים החל ממחר.חודשיים כדי לפתור את תסבוכת צה"ל.רק כדי שלא אהיה אימפולסיבית,חודשיים זה מספיק זמן,אין לי יותר זמן מזה.עד ה-1 לינואר. החל מה -2 אני אהפוך עולמות כדי לקבל פטור,ארד עוד 10 קלו אשלח להם את זה בדואר אקספרס או שאלך למיון או אבלע כדורים,יעמוד על בניינים,יתלה את עצמי מהמנורה הכל.פשוט הכל.

המטרה מקדשת את האמצעים.

המלש"בית.

זהו. היה אבחון והשאלות עדיין נותרו ללא תשובות,הסיטואציה עדיין מעורפלת והעתיד שצפוי לבוא אינו ברור.

נכנסתי לבניין ישן ומשופץ מול מגדלי ת"א המפוארים. ...על מדבקות האינטרקום הופיעה פעמים רבות המילה ד"ר ליד מספר רב של דירות,עליתי במעלית ביחד עם אמא שהתלוותה , נדחפה איתי. הדירה הייתה ישנה ומחניקה ושימשה כקליניקה ל- 4 רופאים שונים.המתנתי לתורי בעודי בוהה ובוחנת את הדירה המכוערת הזו שבטח שווה איזה 300 אלף דולר בגלל מיקומה המרכזי.והרגשה של סחרור קל החלה להתגבש לה.מחכה בסקרנות ובחוסר סבלנות לתורי.היא היגיעה לחדר ההמתנה בזמן שהיא מלווה את המטופלת הקודמת לדלת. נראתה לי נורא ציורית בדיוק כמו שפסיכיאטרים נתפסים בסדרות ובסרטים. לבושה בחליפה מחויטת בצבע ורוד דהוי עם תסרוקת 'קארה' מוזרה ולא סימטרית במיוחד ,משקפיים מלבניות שחורות על עיניה...פונה אלי במבטא זר שלא ברור לי לגמרי מה מוצאו : "כן בקשה,בואי"אמא שלי מנסה להידחף: "את צריכה אותי?" , "אולי אח"כ" היא אמרה. נכנסתי פנימה,חדר גדול יחסית שולחן עמוס בפריטים ובתמונות של הילדים שלה התיישבה לה בצידו השני על כיסא מנהלים וגם אני התיישבתי.היא לקחה דף ועט והחלה לרשום את פרטי האישיים.מסתכלת עלי כמה שניות טובות,שניות של שתיקה הדדית. ואני מחזירה לה מבט חד, מאוד חודר,מבט שנעצתי בה במהלך כל השיחה.

***

היא:"נו אז תספרי,למה את פה?"

אני:"הפסיכולוג שלח אותי"

היא:"ולמה הוא שלח אותך?

אני:"אני לא יודעת,אני לא יכולה להגיד בשמו מה היו הגורמים המקצועיים שבגללם הוא שלח אותי"

היא:"וכמה זמן את בטיפול?"

אני:"הייתי במשך כמה מפגשים אחרי זה הפסקתי למשך 4 חודשים ושוב חזרתי ואז הומלץ לי לבוא לאבחון"

היא:"ואיך היגעת לטיפול?"

אני:*עונה בנשימה אחת*  "באותה תקופה רציתי פטור מהצבא אז פניתי ליועצת כדי שתעזור לי לכתוב מכתב לקב"ן ורציתי לבחון אותה אם היא תאמין לי ,נכנסתי לאינטרנט ומצאתי מסמך שנקרא DSM וקראתי איך אני צריכה להתנהג והיא נורא נבהלה ורצתה שאמא שלי תיקח אותי הבייתה ואח"כ היה שיחה עם היועצת והמנהלת והיא המליצה שאלך לטיפול פסיכולוגי אפילו רק לחצי שנה"

היא:"רגע,מה זאת אומרת תאמין לך,תאמין למה?"

אני:"תאמין לי שאני צריכה פטור מסיבות נפשיות ,היא שאלה אותי בסולם מ 1-10 כמה אני במצב קשה,עניתי לה 8"

היא: "כמה את מסוגלת לפגוע בעצמך?"

אני:"כן"

היא: "ובאמת התכוונת לזה?"

אני:"לא"

היא:"אז את בעצם אומרת שהתגלגלת לטיפול פסיכולוגי?"

אני:"כן"

היא:"אבל בכל זאת כשמגיעים לטיפול פסיכולוגי מגיעים מתוך איזה שהיא מצוקה ,את מרגישה שלא טוב לך?"

*מרגע זה מתחילה סדרה של תשובות מתחמקות מצידי*

אני:"טוב זה עיניין יחסי"

היא:"כן אבל בכל זאת ,עזבי אנשים אחרים ,את מרגישה שטוב לך בחיים?"

אני:"מה זה טוב? תגדירי טוב"

היא:"את תמיד עונה בשאלות?"

אני:"זה תלוי.לפעמים כן ולפעמים לא."

היא:"ואיך בלימודים?"

אני:"בסדר הלימודים קשים אבל זו המסגרת שבחרתי לעצמי אף אחד לא הכריח אותי"

היא:"איך הציונים שלך?"

אני:"צולעים"

היא:"מה, בסביבות כמה?"

אני:"זה תלוי באיזה מקצוע וזה תלוי מתי לפעמים הולך יותר ולפעמים פחות"

היא:"תספרי קצת על עצמך"

אני:"מה את רוצה שאספר? תשאלי משהו ספציפי"

היא:"תראי אני לא מכירה אותך אז אני רוצה שתספרי"

אני:"אני שושנת הרוחות עוד מעט בת 18 לומדת ב******, הרי זה לא מה שאת רוצה לשמוע ,את רוצה לשמוע הרגשה,אז ההנושא של הצבא בכלל לא עלה בטיפול"

היא:"אז אפשר לשאול על מה כן דיברתם?"

אני:"על איזה בחור אחד"

היא :"ומה,מה מיוחד בו?"

אני:"שאני אוהבת אותו כבר שנתיים+"

*לאחר כמה שניות של שקט*

אני:"נו..."

היא:"לא, אני מחכה שתמשיכי בספור שלך"

אני:"וזה לא הסתדר בינינו אף פעם לא היה בינינו שום דבר"

היא:"ומה קרה במהלך כל השנתיים האלו?"

אני :"הייתה לו חברה אחרי חצי שנה הם ניפרדו עוד מעט זה כבר שנה לפרידה בינתיים ניסיתי לעשות את הצעד הראשון זה לא הלך לי הוא דחה אותי אח"כ ניסיתי עוד טיפה ללחוץ לנסות בכל זאת וזהו"

היא:"ומה תעשי עכשיו?"

אני:"כלום זה כבר אבוד ועכשיו הוא שונא אותי"

היא:"משהו מיוחד שבגללו הוא שונא אותך?"

אני:"כן בגלל שלחצתי יותר מדי ובגלל שהוא רואה אותי בתור בנאדם תוקפני"

היא:"ואת בנאדם תוקפני?"

אני:"כן, אני יכולה לשחזר סיטואציות ברורות שלי בתור ילדה שבהם תקפתי אנשים"

היא:"מה איך תקפת במילים או בצורה פיזית?"

אני:"גם וגם ,אבל עכשיו זה שונה הוא גרם לי לשינוי בקטע הזה"

היא:"ומה היה אלימות בבית?"

אני:"מה את שואלת אם הרביצו לי כאילו?,לא"

היא:"ואת עדיין אוהבת אותו"

אני:"כן"

היא:"ואת רוצה קשר באופן כללי?"

אני:"כן"

היא:"ואיך היחסים בבית? יש בעיות?"

אני:"עם אמא בסדר כזה עם אבא אין יחסים,ההורים לא נשואים"

היא:"את מסתכלת עלי במבט נורא חד, את מרגישה?"

אני:"כן"

היא:"את תמיד מסתכלת ככה על אנשים שאת בוחנת אותם?"

אני:"לא רק עלייך. לא יודעת אף פעם לא הסתכלתי על עצמי מסתכלת על מישהו"

היא:"טוב אני חושבת שעכשיו תקראי לאמא שאני אשאל אותה קצת שאלות"

אני:"אוקיי אבל את לא מספרת לה מה היה וגם לא על הבחור כי היא לא יודעת מזה"

היא:"בסדר אני עכשיו רק בשלב של השאלות והשיחה היא בנכחותך ,אני רק רוצה לדעת איך היא רואה את המצב"

*אמא נכנסת*

היא:"שלום, הייתי רוצה שתתארי לי איך את רואה את המצב"

אמא:"מה מנקודת המבט שלי?"

היא :"כן"

אמא:"שושנת הרוחות תמיד הייתה קיצונית"

היא:"מה זאת אומרת קיצונית?"

אמא "אהה אם זה בלבוש היו לה פשוט הרבה דברים קיצוניים אני יכולה לחלק את זה לתקופות. היה לה תקופת 'הברבי' עם הרבה פריטים ורודים אח"כ הייתה לה תקופה 'גותית' שהיא הייתה עושה הרבה חירורים בגוף והיה גם מקרים שהייתי נכנסת ורואה אצלה שומרי מסך במחשב ככה מאוד מכבריים"

היא:"ומה מפריע לך?"

אמא:"הייתי רוצה שלשושנת הרוחות תיהיה יותר שמחת חיים שתדע לקחת דברים יותר בקלות"

היא:"ואיך היחסים בינכם?"

אמא:"יש בינינו המון חילוקי דעות,שושנת הרוחות רוצה להיות מאוד עצמאית והיא כל הזמן אומרת לי: "אני כבר בת 18 אני אעשה מה שנראה לי לנכון" אבל בפועל אני לא רואה אותה עדיין עצמאית"

היא:"מה זאת אומרת לא עצמאית?"

אמא:"למשל אם חסר משהו בבית היא לא תלך ותקנה, אם היא רעבה היא לא תכין לעצמה סנדוויץ'"

היא:"וממתי שמת לב לכל מה שאת אומרת?"

אמא:"זה התחיל בהדרגתיות התחלתי לראות בערך מגיל 9 שככה לאט לאט היחסים שלנו התדרדרו והיא הפכה  ליותר מרדנית"

אמא :"וגם העיניין הזה עכשיו עם הצבא, שושנת הרוחות חושבת שהיא תמיד צריכה להיות מצטיינת יחסית למשהו כשהיא הייתה ילדה היא הייתה מאוד מצליחה בלימודים עד שבעצם היא הגיעה לבי"ס הזה שהיא נמצאת בו עכשיו, ובבי"ס הזה הנערים האחרים מגיעים מרקע מאוד גבוה,גם רקע שכלי ,גם רקע כלכלי,הרבה יותר גבוה משלה לפחות חלק גדול מהם ואני חושבת שהיא מרגישה מתוסכלת בגלל זה ועכשיו היא חושבת שאם היא לא מקבלת מהצבא תפקיד יוקרתי  אז היא לא צריכה לשרת והפחד שלי הוא שהדבר הזה אח"כ יחזור בתחומים אחרים בחיים"

היא:"יש רקע פסיכיאטרי במשפחה?"

אמא:"אצלי לא,אני אף פעם לא לקחתי תרופות משום סוג, הדודה שלי לקחה תרופות נגד דיכאון אחרי שבעלה נפטר ואחרי שהיא חלתה בסרטן השד ועברה כריתה היא נכנסה ככה לדיכאון. וגם אמא שלי אחרי שאבי נפטר היא הייתה ככה קצת מדוכדכת אז היא פנתה לפסיכיאטרית פעם אחת שתיתן לה איזה משהו אבל חוץ מזה כלום. אבל אבא שלה לעומת זאת כן סבל מדיכאון ואני יודעת ממה שהוא סיפר לי באופן אישי שהיו תקופות שהוא היה בטיפול פסיכיאטרי וקיבל מכות חשמל וגם חצי האח שלה נמצא בטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי אני לא בדיוק יודעת לרדת לפרטים כי אין קשר בינינו"

היא: *בפניה אלי*" ואת בקשר עם אבא? "

אני:"לא"

היא:"כמה זמן?"

אני:"שנתיים,שלוש,מי סופר"

אני:"אהה ואני גם לא ממש מעוניינת בקשר,אין עיניין משני הצדדים"

אמא:"אז מה בעצם יש לך להגיד?"

היא:"בינתיים אני ממליצה שהיא תמשיך עם הטיפולים הפסיכולוגיים, הפסיכולוג שלה גם יכול ליצור איתי קשר אם ירצה,אני לא יכולה לתת כרגע אבחון יותר מעמיק כי חסרים לי המון פרטים שאני לא יודעת"

אני:"וזאת בעצם הפגישה היחידה שלי איתך?"

היא:"כן"

אני:"הייתי רוצה שאמא שלי תצא עכשיו"

היא:"טוב אם היא כ"כ מבקשת אז תשאירי אותנו לבד"

*אמא יוצאת*

*אני פונה אל הפסיכיאטרית בצורה עיניינית*

אני:"תראי הפסיכולוג שלח אותי לפה בעצם בגלל שבפעם האחרונה שהייתי אצלו היה איזה מקרה שסיפרתי לו עליו שרציתי להיות באיזה שהיא קבוצה בפסיכומטרי ולא יצא מה שרציתי ולקחתי איתי איזה סכין ענקית ,חפץ כבד ועוד איזה חומר כימי והוא רצה שתיתני לי איזה כדורים להרגעה"

היא:"ובשביל מה לקחת את החפצים האלו?"

אני:"לא יודעת אבל יכלה להיווצר סיטואציה שבה היתי משתמשת בדברים האלו"

היא:"איזה סיטואציה?"

אני:"אני לא בדיוק יודעת,אבל יכלה להיווצר אחת כזאת"

היא:"טוב תשמעי זה משהו שעשית בצורה מתוכננת,בכל מקרה חסרים לי הרבה פרטים,אני רק מחזקת את זה שאת צריכה להמשיך בטיפולים הפסיכולוגיים ובינתיים אם הפסיכולוג ירצה להגיד לי משהו הוא יכול ליצור איתי קשר"

***

יצאתי מהקליניקה עם אמא שכבר הרימה טלפון לפסיכולוג ,בחוץ כבר הספיק להחשיך ומולי הנוף המקסים של ת"א שאני כ"כ אוהבת...היופי של העידן החדש ,מגדלי ת"א היו כה מוארים ויפים ועוד הרבה בניינים גבוהים אחרים.נשמתי לרווחה אמנם אך בתוכי הייתי קצת מאוכזבת...ציפיתי לדיאגנוזה חד משמעית...שהיא תגיד לי :"יש לך ככה וככה" או שתרשום לי כדורים שיגרמו לי באורח פלא להרגיש נפלא ושכל הבעיות שלי יעלמו כלא היו.

הלכתי אליה במטרה לא ברורה.לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה וגם עכשיו איני יודעת.באבחון השתדלתי רק ככה לדלג בין הטיפות לא להגיד משהו ספציפי מדי שיסבך אותי וגם לא לשחק אותה כאילו הכל בסדר.ואני בכלל לא יודעת מי אני ואיך אני מרגישה.הרי "העולם הוא במה וכולנו שחקנים" ואני רק בונה לי דמויות ע"פ מצבי הרוח שלי,אני בכלל לא בטוחה אם לי בתור עצמי יש זהות,הצלחתי כבר לבלבל את עצמי.גם הספקתי לריב עם אמא אחר כך על זה שהיא חושבת שהבעיות שלי בחיים זה זה שאני לא מכינה סנדוויצ'ים לעצמי ושאני מתלבשת בצורה שמתייגת אותי. מצד אחד אני לא רוצה לשתף אותה בחיים שלי ומהצד השני מפריע לי שהיא חושבת שהבעיות שלי כ"כ שטחיות וטיפשיות.

אני לא יודעת מה אני רוצה,לא יודעת מה אני מחפשת רק צועדת קדימה אל הלא נודע.

כתבתי פוסט עצום,אני לא יודעת למה אבל יש לי הרגשה פנימית שאני צריכה לתעד את עצמי,לא רק את הרגשות שלי אלא ממש את כל הסיטואציה.כי אולי עוד כמה ימים,חודשים,שנים כבר לא אהיה פה ואולי מישהו שאני מכירה יגיע למקום הזה.חשוב לי שידעו את עברי, ואת מה שיגרום לי ל... לאם יקרה משהו אז שידעו מי אני ומה עברתי לפחות.

אם רק היה מכיר אותי היום,אני בטוחה שהכל עכשיו היה נראה אחרת.אבל הוא זה שגרם לשינוי,הוא זה שהצליח לגרום לשינוי במעטפת שלי בלעדיו הייתי היום אותה שושנת הרוחות התוקפנית.תמיד ראיתי בו מן 'אריסטוקרט' ,אציל נפש,נעים הליכות.כזה שהייתי רוצה להיות להיות בחברתו והייתי רוצה להיות כמוהו.מהיום יש רק שושנת הרוחות חייכנית,מנומסת,מעודנת.את החוצפה והפרובוקציה קברתי עמוק מתחת לאדמה.

כבר התחלתי לקבל פידבקים מהסביבה.פתאום אני לא 'היפראקטיבית' ,פתאום :"היא ענתה בשקט כזה" ,פתאום: "נהנתי איתך בפעם האחרונה שיצאנו".לאט לאט אנשים שהכירו אותי משנים את דעתם.ואנשים שלא הכירו אותי מקבלים :'רושם ראשוני' טוב.השינוי אמנם לא מהיר מדי,אבל ניכר שינוי.אבל בשבילו זה כבר אבוד,דעתו מגובשת מדי,קיצונית מדי.

הרבה חיוכים עדינים,טון דיבור רך יותר,תנועות מוטוריות איטיות יותר.

הנמכתי את הווליום,הורדתי פרופיל.

ובכל זאת נוכחותי הורגשה היום באירוע..

הייתי,משוחררת,חופשייה,חברותית, אלגנטית.

משכתי תשומת לב בדרך החיוב ולא בדרך השלילה.

מרגישה טוב אבל כאילו זאת לא באמת אני כאילו אני משחקת דמות.

עדיין מתאפקת שלא להתפרץ,ממש עוצרת את עצמי,ברגעים מסוימים..

ומצליחה לא רע בכלל.

האם זאת עדיין אני? אותה שושנת הרוחות?שהבינה ולמדה לסגל צורות התנהגות מסוימות?או שעטיתי על עצמי מסיכה,כזו שהחברה מצפה ממני לעטות...?כמה זמן זה יחזיק מעמד?,מפחדת שהאופי שלי יתפרץ פתאום החוצה כמו גזים בקולה שניערו יותר מדי.

שינוי התנהגותי זה משהו שצריך לבוא מבפנים,מהרגש,מהנשמה.למדתי מה ההשלכות של "לשים זין" בצורה הקשה,הכי קשה שיכולה להיות.אירוע הפסיכומטרי גרם לי לזעזוע רציני ולמפנה בחשיבה.עם הטעויות,האכזבות והצלקות שנשארו מנסה לצאת לדרך חדשה.את האדם הבא שאתאהב אכבוש ,כמו נפוליאון את אירופה.בכל רגע נתון אנחנו קובעים את הגורל של עצמינו.זה הכל בידיים שלנו,זה הכל בידיים שלי.

מחר או למעשה היום בעוד כמה שעות האבחון הפסיכיאטרי ,נראה איזה פקעות ינבטו משם.