במרחק פוסט אחד אך כבר כמעט חודש וחצי אחרי. אני מסיימת. והמילים פשוט מתחמקות מלצאת.
מחטטת בבלוג שלי וכעת אני מסתכלת בו ומרגישה כאילו הוא של מישהי אחרת. איפה החיים של הבחורה ההיא?
מה לי ולצבא? איפה הנסיעות להרצליה? לאן נעלמו החברים שלי?
פרצופים מוכרים שהיו טבועים בזכרון שלי לפרטי פרטים מתחילים להטשטש כעת.ובמקומם דמויות חדשות נכנסות.
אני רואה את ההתחלה החדשה שהקדימו להרצות לי עליה כבר שנה וחצי מראש , אך היכן השינוי בהרגשה?
אז התחלתי דרך חדשה אבל הדרך הזו לא נראית לי טובה יותר והאנשים שמקיפים אותי עכשיו לא נראים לי אטרקטיביים יותר ,להיפך. זה כאילו שכל מה שקרה לי עד עכשיו היה הזדמנות חד פעמית להתחבר לאנשים הנכונים שכל כך רציתי להיות בקרבתם ופספסתי את ההזדמנות הזו ואחת אחרת לא תבוא. אז יש לי תפקיד מכובד.ועוד מעט רישיון. וצורות גיאומטריות חדשות שנכנסו לחיים שלי. אבל אני לא אוהבת את המסגרת ועם הרישיון בין כה וכה אין לי לאן להגיע. ולמה מתומן הוא רק מתומן ולא עיגול?
מהחיוך המאולץ בתמונות מהבקום ועד לדמעות המחופשות האלו בטקס ההשבעה . חלקים מתוך חיים שלמים ומאושרים רק לא שייכים לי אלא למישהי אחרת. עושה הכל רק כדי שלא לטמא את תו התקן החברתי שהוחתם עלי לפני חודש וחצי.יום ועוד יום עובר ועדיין אני לא מצליחה לזהות את הבחורה הזאת שלובשת ירוק. הימים מתקדמים,יום מטווחים היד שלי רועדת ואני יורה בנשק בפזיזות בלי לחשוב ,לא פוגעת בדבר רק קוברת עוד ועוד כדורים בחול. עוד יום. אני סוגרת כיפור בבסיס. אולי בכל זאת אני אצום? אני יהודייה הרי , לא? לא זאת לא אני , נמאס לי. שוברת צום בפעם הראשונה לאחר חמש שנים רצופות של צום מלא וחסר מתוכן.
כל כך הרבה שאלות זהות מתעוררות בי כרגע. זקוקה לראיון היכרות עם עצמי. יומיים בבסיס יומיים בבית ואני מרגישה את החיים שלי כמו מטוטלת מתנדנדת מצד אל צד. שבוע אחרון נאחזת בדקות הקטנות שעוברות בזמנים שנפתחים ונסגרים כל כך הרבה פעמים במהלך היום והלילה. סופרת את הדקות עוד יום מטווחים הפעם יורה בלי רחמים כל כדור וכדור מכיל אבק שריפה מגופי שלי.
טוב אבל לא טוב מספיק. מחכה לרגע של היסח הדעת בשביל להשחיל סכין מטבח לכיסי. אני כבר אדאג להשיב את עצמי הקודמת אם רק ארצה. כשכל אחד מחזיק איתו נשק זה לא בעיה להשיב את הסדר על קנו. והנה בטקס ההשבעה אני עם המוזיקה ברקע וברקים בשמיים אנו צועדים לשום מקום רק כדי להגיד את אותם מילים ידועות שכל כך לא אומרות לי כלום. כןכן כולן כבר בוכות מסביבי ואני מחייכת לי בלב את החיוך הזה , כאילו רק אני מבינה באמת את משמעות הדברים. הגשם מתחיל לטפטף לו והורס את מופע הדמעות הזה. יום למחרת אני יודעת שאני לא באמת אתרגש, זה סתם טקס שלא אומר דבר. והנה אני עומדת בשורה אחורית עם עוד ארבעים בנות מסביבי, שומעת שוב את אותם שירים שנועדו לגרום לי את ההרגשה הזאת ולמרבה ההפתעה מנצלת את הרגע כדי לבכות מבלי שישאלו אותי כלום. טעיתי. אפילו בין שורה של ארבעים בנות עם עיניים אדומות כנראה שאני בולטת יותר. שתי מפקדת ניגשות אלי עם חצי חיוך, מרוצות מעצמן שהצליחו לגרום לי להזדהות עם מדינת ישראל. ורק אני בתוכי יודעת שדיקלמתי לי שבועה משלי. כל אותן נקודות ציון דרך גורמות לי להיזכר בכל מה שהיה בינהן. עוד פלאשבק, עוד מילה ממבט לאחור אני מגלה שאני כבר כל כך רחוקה מזה והכל אוסף של זכרונות קרים.
(1.11.08)
חודש חדש מתחיל ואני מוותרת על ההזדמנות האחרונה שלי ככל הנראה להציץ מבט אחד קצר לחיי הקודמים ולהגיד שלום ולא להתראות. מי היה מאמין? פעם הייתי הופכת עולמות כדי לראות אותו והיום אני מוכנה לוותר על הזדמנות הפז הזו.
אל דאגה החרטה ממהרת לבוא מספר שעות אחרי. ואני אוכלת לי את הלב ביס אחר ביס.
(3.11.08)
קרו כל כך הרבה דברים מאז התאריך הזה רק עם הספרה שש בסוף , שמי בכלל זוכר שבדיוק שנתיים שהם כבר לא ביחד.
זה כאילו שאף אחד לא הכיר אף אחד מעולם. כמה שדברים יכולים להשתנות בתקופה של כמה וכמה חודשים...
והנה אני כאן, ממשיכה בחיי . כמו שאמרת לי פעם. ואתה ממשיך ללוות אותי יום אחר יום. רק מדי פעם איזה טלפון אחד אליך רק כדי שתענה ואוכל לשמוע את קולך ואז לנתק. אתה חיי את חייך ואני את שלי.כאב אחד גדול שמדוכא ע"י סמי הרגעה זמניים. יש סיפורים שמלווים אותך כל החיים. הספור שלי די נגרר אחרי.
היש חיים אחרי האלון?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות