פותחת את דלת הכניסה ודורכת בבית. זו הייתה הפעם האחרונה. הפעם האחרונה שאהיה שם.
כל גופי צמרמורת עכשיו, אני רוצה לבכות אך אני לא מסוגלת כי העיניים שלי עסוקות כעת בלבחון את החדר סביבי. את החדר שאם אשקע בדכאון כנראה שאראה עוד הרבה בחודשיים הקרובים.מהמאמץ להחזיק את עצמי במצב בו לא אצתרך להגיע היום לחדר המיון אני בקושי מצליחה לדחוס אוויר לריאות. יש כ"כ הרבה דברים שעוברים לי בראש כעת שנדמה שראשי מרוקן ממחשבות. יושבת על כסא ומחזיקה חזק בכל עצם שנמצא לידי כי אני מרגישה שיש סיכוי שבכל רגע אאבד את הכרתי. זה כאילו שכולם מתו תוך מספר שעות בודדות.את רובם לא אזכה לראות עוד לעולם.ערפול חושים מטורף כאילו אני בתוך חלום שחור.
אני כותבת כרגע ואני מרגישה כאילו זהו לא פוסט רגיל, זה לא מכתב אין בו כתובת למרות שאני כביכול מדברת על ואל אנשים. זהו נאום הספד. ואני מעדיפה להתייחס לזה במשמעות המטאפורית של פרידה ולא של מוות. אך זהו סוג של מוות בשבילי. כל חיי היו מרוכזים במסדרונות בית ספר. האנשים שראו אותי חולפת על פניהם במשך ארבע שנים היו בשבילי הכל, אין לי חיים אחרים, אין לי אנשים אחרים שאני מכירה או עיסוקים אחרים ולמעשה כל מה שהיה לי ולא היה לי בחיים נמצא בין כותלי בית הספר.
אף אחד לא באמת יודע מי זאת , מי זאת הבחורה שמסתובבת חצי מהזמן אם פנים קפואות ובחצי השני עם חיוך מזויף. נכון היא קצת שקטה, קצת מסוגרת. היא יוצאת הרבה אבל מדברת מעט, אני חושבת שהיא מעדיפה להקשיב. היא הייתה פעם וורדה. הכל כאילו היה מושלם ,בארבע שנים האלו היא החליפה צבעים וגוונים ועיטורי גוף שונים ומשונים, מסכה על מסכה . צבע שהסתיר צבע אחר. כל הצבעים והגוונים והמסכות קצת דהו עכשיו והיא נותרה בשחור לבן וקצת קשה לה למצוא את עצמה בתוכי. את עצמי בתוכה.
ואתה.. מיסטר/סופר אגו וכל שם או כינוי ששימש כאן לתאר אותך... או אולי פשוט אקרא לך אלון.
זה שאף פעם לא ראה אותי. זה שלא מכיר אותי לא ראה ולא יראה לא רישומים אלה ולא כל פרט אחר שקשור לחיי.היית לי אהבה ענקית. יש שיגידו אובססיה.הרסת לי שלוש שנים מחיי. פעם עד לא מזמן אם הייתה מגיעה אלי פיה (או כל יצור אגדתי אחר שאני אוהבת בשל כוחו להחזיק באשליה) הייתי מבקשת לי אותך. היום הייתי מבקשת דבר אחר , לקום בבוקר הראשון בספטמבר 2005 ולהתחיל מחדש את כיתה י' .. ושכל מה שקרה לי בשלוש שנים האחרונות ימחק מעל פני ההיסטוריה ואני אקבל מציאות אחרת. הכל התחיל מניסיון שלי להיפתח ,לצאת קצת. אני זוכרת את אותו ערב חודש אוגוסט קצת לפני סיום החופש הגדול פעם ראשונה שעזרתי אנרגיות חיוביות וחשק להיפתח אל העולם. זה היה על האש בפתח תקווה בפארק ענק ,.שם עוררתי בי משהו לראשונה. מאז חלפו שלוש שנים והספקת לעורר ולהרדים אצלי עוד המון דברים.
עכשיו יש לך חברה וזה האות בשבילי. האות לזה שהכל נגמר.ואין לי סיכוי למרות שמעולם לא היה.זה גם הרגע שאני מתנתקת ממך לא יכולה לדעת יותר. מי היא. מאיפה היא. איפה הכרתם. איך היא ניראית. אתה כבר לא חלק מחיי יותר .אתה חוזר למקום ממנו באת ואני לשלי.
פה נגמר המסע שלי.
מסע של ארבע שנים.בתיכון. מסע שעשה לי בי"ס.
את המסע סיימתי עייפה אך מאוד לא מרוצה. עייפה ומותשת.עייפה וכואבת.
ואין לי זמן לבכות או להתאבל על תקופה זו , אני צריכה לרוץ מהר כדי להספיק להגיע למסע אחר.חדש.
זה הזמן להיפרד. מהכל. מכולם.
אני בטוחה שלא שמחתם להכיר אותי.
שלא הבאתי איתי שום דבר טוב.
עכשיו אין לי מה להסתיר עוד.
כי אתם אלה שידעתם מי אני או שבצם לא ידעתם כלום. לא שייכים עוד לחיי.
נעים מאוד, קוראים לי ליאת.
ואלו הם חיי.
פוסט זה נכתב במשך יומיים.
מעכשיו. כל חיפוש פשוט בישראבלוג
תחת שמי או שמו הפרטי ואתם פה.
רואים הכל יודעים הכל.
עוד משהו, אם אתם מהשכבה שלי
ועליתם על הבלוג שלי דרך החיפוש..
מזל טוב ..
אבל אם יש לכם פה בלוג סביר להניח
שאני מכירה אותו..
אבל אל תדאגו יותר מדי..
באמת שזה לא מחדש לי הרבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנת הרוחות