these places and these faces are getting old

השנה החדשה הולכת לגרור איתה את שלל הבעיות מהשנה הקודמת.

ולהשאיר אותנו עם טעם רע בפה על ההתחלה:

מה זה הרעש הזה? רוחות המלחמה נושפות בעורפינו.

הרס. הרס. הרס.  כמה ידוע מראש.

"מה החיים האלה בלי לאהוב באמת ומקרוב

 עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות,

 עד לנחמה, עד שיהיה נסבל לחיות"

אתה- אי אפשר לדעת אם תיהיה פה גם מחר לעמוד לצידי, איתי,לידי.

כל רגע.יכול לעזוב, בלי ידיעה מתי תחזור ובאיזה מצב.

קיר התמיכה שלי יכול להתמוטט בעצמו.

כמעט חודש וזה כבר לא כמו פעם. שמחה שנעלמה לה, אופטימיות גם.

ופתאום הכל קצת קודר יותר.

"אדם צריך לחיות בשביל אחרים ולא רק בשביל עצמו,

 לחפש ולמצוא, להתקרב ולבוא

 אבל האדם - אין שלום בתוכו

 ואיך ישיט את ידו לעוד שכמותו?

 בל יתחפר בשתיקתו, אל יתחבא בה

 אל לו לעצום עיניו, להתמכר אליה

 לעמוד מנגד כשהאור גווע

 רק נמצא, אבל לא נוגע"

כל יום שעובר אני עדה כמה אנשים הם אגואיסטים, כל אחד לעצמו.

כמה עצלנים. איך ידעתי טוב לאן אני נכנסת ולמה אסור לי לעשות זאת.

טעות ועוד טעות ועוד אחת. מתחילה בקרוב את השבוע העשירי אולי האחד עשר ביחידת המעבר,

אני לא יודעת ,איבדתי את הספירה כבר.בינתיים הם יאכלו צהריים וישתו להם קפה כל הזדמנות.

אני מתנוונת שם, כל יום עוד תא אחר בגוף שלי הופך להיות לפסולת לא חיונית.

בעיות רפואיות מוצאים אם מחפשים, ביקשתי פנים חלקות ,קיבלתי כבד לא מתפקד כראוי

ערימה של בדיקות והפניות, הפסקת כדורים והתפרצות של פצעים על כל הפנים.

קושי בבליעה, שקדים נפוחים, וירוס בגרון ובעיות וגינליות שתוקפות מדי פעם.

נראה כמה פתרונות יש לעולם המודרני להציע לי, כי הם מתחילים להיגמר אחד אחד.

אז כסף הוא לא הכי חשוב-ככה אומרים. אבל כשאין לך אז זה פשוט כואב. התחשבנויות בלתי פוסקות

על כל שקל, היסוסים שבע פעמים לפני כל יציאה, כל מסעדה או אירוע. קניות שנדחות חודש אחר חודש

בתקווה שיהיה כסף בפעם הבאה ונזיפות חוזרות ונשנות על חשבונות הטלפון והוצאות-לו הייתי רוטשילד.

"כל הזעם השקט הזה שאין לו איך לצאת

 מעוור מלראות ועוצר מלתת

 מה צריך לקרות כדי שנבין שאי אפשר יותר לשאת

 את הבדידות הזו שרואים על הפנים

 כתובה בעיניים, כתובה בעור חריצים עמוקים,

 קורעת את הנפש חתכים חתכים

 בור גדול בבטן שכולנו מכסים "

וכמו כל שנה שעוברת מנסה להיזכר אם החורף האחרון היה מוצלח יותר.

שוב אין לי תשובה מוצלחת לסוגייה הזאת.

יומהולדת 19 מתקרב. מה יש עוד להגיד?

אין.

מה החיים האלה בלי לאהוב...

זמן עובר ,קשרים מתהדקים וחבלים מתחילים להסתבך אחד בשני,

כנראה שבאמת כל ההתחלות קשות.בודקת את הגבולות של עצמי. עד כמה רחוק אני יכולה להגיע?

אם רק אתן לדבר הבא להתרחש מעצמו מבלי להפריע.

בצעדים איטיים אך עקביים אני מרגישה שהחיים מתקדמים לאנשהו, מובילים אותי לחוף מבטחים.

כל הרעות נשכחות להן, אני לא זוכרת איך נשמעו או נראו רק זוכרת שהיו כאלה.

זה מרגיש כאילו חייתי פעם בגלגול אחר ואת החיים ההם לקחתי לי איתי,

דיסוננס קוגנטיבי השתלט לי על המח ופתח במלחמה נגד עצמו. זאת אני שמנסה לשכנע את עצמי שהמציאות לא אפשרית? או שהמציאות אפשרית וכל מה שחשבתי והאמנתי בו עד היום שקרי ומזויף?

אני כל כך מבולבלת.

הרגש מקובע לו כרגע על ניוטרל , נשארתי בלעדיו רובוטית מדברת מתנועעת. בלי לחשוב, בלי להסס לרגע.

הפכתי להיות דמות משנית בחיים של עצמי, צופה מהצד במעשיי שלי ולא תמיד מבינה אותם.

וככה זה כשמפסיקים להרגיש, מפסיקים לחשוב והטעויות ממהרות להגיע.

הרגליים לוקחות את עצמן ופוסעות למקומות אסורים.

מיתרי הקול מאבדים את היכולות להוציא הברות וצלילים המעידיות על סירוב.

היד מוסרת את הטלפון לידיים הלא נכונות והכריות באצבעות מבצעות את אותן התנועות שנוסו אל אדם אחר.

כל הקווים נחצו ,על טעויות משלמים מחיר. בתוך שעות ספורות אני צריכה לקבוע את גורלי שלי לטווח החודשים הקרובים.

עם שיניים חורקות אני מצליחה לומר את צירוף המילים שכל כך ציפית לשמוע. בתקווה שעם האוכל יבוא התאבון.

אני הולכת לי במקום לא מוכר ומחפשת לי דרך, בתוך כל המבוך הזה יש פתח יציאה שמוביל למקום טוב יותר.

בינתיים החים ממשיכים כסדרם.כמעט. כל יום דומה ליום שקדם לו, אותן השעות, אותן פעולות.רק קצת יותר בכל יום.

קצת יותר עושה. קצת יותר מצפה. קצת יותר דואגת.קצת יותר עייפה. קצת יותר.