these places and these faces are getting old

יום בא ויום הולך.

בוקר. צהריים. ערב.

איך שהזמן טס בתוך רקיע שומם.

לא סופרת את הימים, כי אין טעם.

 ויומולדת תשע עשרה ממהר לבוא כמו סופה,

מביא איתו רוח גדולה גשם של תשומת לב שנמשך מספר ימים ונמוג.

אני נשארת עם ההריסות של הפצצה שהנחתתי יומיים קודם לכן.

הערה אחת לא במקום ואני חוזרת במחיאת כף אחת לתוך חיי הישנים.

משאלות מתגשמות?

פחות או יותר. טוב יותר פחות מיותר. את מרגישה את הכאב מבפנים.

והוא? הוא חושב שזה הכי טוב. טוב גם זה לא בדיוק. רק בערך.

את רוצה לשנות. הכי טובה מכולם את אומרת. בפנים מעוקמות נענה לבקשתך.

ושניכם יוצאים מופסדים. רק שאת עם פנים קצת יותר רטובות.

החיים הקודמים שהיו לי לא היו טובים יותר, אני גם לא חושבת שמעניינים יותר.

אבל משהו מבפנים קם כל יום בבוקר ומתגעגע , מחפש אותם לפעמים.

אולי הם שם אם אחפש אותם טוב.לא הם מתו ממזמן

 ורק הגוויה הרקובה שלהם מגיחה לפעמים.

השינוי דרסטי כל כך.ואני מנסה להתרגל.

עוד מבט אחד בשעון, עוד שעה עברה ואני גולשת כבר לשעות הלילה.

יש לי מערבולת של רגשות ותחושות שאני לא יודעת כיצד לבטא

משהו תמיד מתפקשש שם, הרגשה כזאת של באג במערכת.

אולי זאת המערכת. אולי זו אני.