ספרות יפה

הפעם בחרתי לצטט קטעים מהספר "הספרות מה היא?" הוצאת דביר. הספר ראה אור לראשונה בעברית בהוצאת הדר בשנת 1979 . אני נהנתי ואם עוררתי את סקרנותכם, רוצו לספרייה למדור 801 וקראו מה חשב סרטר על הספרות.

העניין הוא על מה אתה רוצה לכתוב. וכשאתה יודע זאת נותר לך להחליט איך תכתוב זאת. אצל הסופרים הטובים, אין השניה באה לפני הראשונה.

המבקרים טוענים שהסופר בשום מקרה אסור לו להעסיק עצמו בענייני השעה ואל לו להעמיד בשורה מילים בלי משמעות וגם לא לשאוף אך ורק ליופיים של המשפטים ושל הדמויים ותו לא. תפקידו למסור מסרים לקוראיו.מהו אם כן מסר?

המבקרים הם אנשים שלא ראו הרבה ברכה בחייהם וכאשר כבר אמרו נואש מצאו להם משרה צנועה ושקטה של שומר בית קברות. ( המתים הם הסופרים. ספריהם המונחים על המדפים הם ארונות הקבורה שלהם).המבקר חייו קשים, אשתו איננה מעריכה אותו כראוי, בניו כפויי טובה, סוף החודש תמיד קשה.

זוהי איפה הספרות האמיתית ,הטהורה: סוביקטיביות המסגירה עצמה בלבוש של אוביקטיביות, מחשבה המערערת על עצמה, רגע היסטורי המכוון אותנו אל האדם באשר הוא אדם. המסר הוא בסופו של דבר, נשמה שהיתה לאוביקט.יצירות הרוח הן נשמות קטנות תועות שאתה רוכשן לך במחיר השווה לכל נפש.

כאשר המסר על עמקותו הסתומה יורה לנו אמיתות ראשונות במעלה: "שהאדם הוא לא טוב ולא רע" "שרב הסבל בחייו של אדם"  אז תושג תכליתה העליונה של רקיחת רפאים זאת, והקורא יוכל להניח את ספרו ולנשום לרווחה"כל זה אינו אלא ספרות".

לשם מה כותבים? איש איש וטעמיו: לאחד האמנות היא בריחה. לשני אמצעי לכיבוש. ואולם הן אפשר לברוח למנזר, אפשר לברוח לתוך השגעון, אל המוות.ואפשר לכבוש בכוח הנשק. מדוע דווקא לכתוב? מדוע לברוח ולכבוש בכתב?אחד המניעים העיקריים של היצירה האמנותית הוא הצורך שלנו לחוש עצמנו הכרחיים ביחס לעולם.אותו מראה של השדות או של הים, אותה ארשת פנים שחשפתי, כאשר אני קובע אותם בכתוב...אני מודע לזה שאני יוצר אותם אני חש עצמי הכרחי לגבי יצירתי.תמיד אני יכול לשנות קו זה, מילה זאת...דחף היצירה שלנו בא מעמקי לבנו אין אנו מוצאים ביצירתנו אלא את עצמנו.האובייקט הספרותי הוא סביבון שלא קיים אלא בהיותו בתנועה.כדי שיופיע יש צורך במעשה ממשי המכונה קריאה ואין קיומו נמשך אלא ככל שקריאה זאת יכולה להמשך.מחוץ לזה אין אלא סימנים שחורים על גבי הנייר...ואם עדיין אין הוא (הסופר)יודע מה ייפול בגורלו של גיבורו,אין פרוש הדבר אלא שטרם הקדיש לכך מחשבה,שעוד לא החליט כלום.לדידו העתיד הוא דף לבן, בעוד לדידו של הקורא העתיד הוא מאתיים דפים עמוסי מילים המפרידים בינו ובין סוף הספר. היצירה אינה יכולה לבוא לידי גמר אלא באמצעות הקריאה. הקריאה היא יצירה מודרכת.

למי כותבים? לכאורה אין בזה שום ספק: כותבים בשביל הקורא האוניברסלי, ואמנם ראינו, שבאופן עקרוני תביעתו של הסופר מופנית אל כל בני האדם.אולם בחירתו של הסופר בהיבט מסוים של העולם היא הקובעת מי הוא הקורא, בחירתו של הסופר בקורא מסוים היא הקובעת מהו נושא כתיבתו. "שתיקת הים" של ורקור איש תנועת ההתנגדות הצרפתית מראשיתה,לא זכה אלא לתגובה עוינת בחוגי המהגרים הצרפתים בניו יורק ולונדון והיו שהרחיקו לכת עד כדי הוקעת מחברו כמשתף פעולה. כל זה מפני שורקור לא התכוון אל הקהל הזה. באזור הכבוש כנגד זה לא פיקפק איש בכוונותיו של המחבר וגם לא ברישומם של דבריו – הוא כתב בשבילנו.

איש אינו חייב לבחור להיות סופר. ובאמת החירות היא במקורה של של בחירה זאת – אני סופר קודם כל מתוך ההשלך החופשי שלי לכתוב.אולם חיש מהר קורה הדבר הבא:אני נעשה אדם שבני האדם האחרים רואים בו סופר, זאת אומרת אדם החייב לענות על תביעה מסוימתושיש לו בטובתו או שלא בטובתו תפקיד חברתי מסוים.