אתמול נסעתי לת"א למה שהיה אמור להיות פגישת פסגת האלים שכמותה ת"א לא ידעה.

אך קרה מקרה ועוד אחד, ואחריו נוסף עד שהבנתי שהכוחות שהינם, אשר שולטים בת"א, החליטו שאין הם רוצים לעמוד מול כל האלים בבת אחת ולהיות מורדים מכוחם.

כך שהיה מפגש, אפילו מהנה ביותר עם אל חדש שאפילו הייתי אומר לכם מי הוא, אם הוא רק היה טורח לא  להיעלם בלי להשאיר עקבות (-.-   אגב, אתה חייב לי עדיין מסאג').

לצערי לא פגשתי לזמן רב מדי את חיית המחמד שלי, שהיא מתגלה כהומו הכי חמוד שפגשתי אי פעם, מלבד החבר שלי.

אפילו אלכסנדר הגדול כיבד אותנו בנוכחותו המתה. כמצב הנתון כיום הוא מהווה איום ממשי לצאצאיו של וולאד צפש- שושלתו של דרקולה. הוא מוסיף לאפלוליות חן שאין אותם יצורי לילה ניחנים בו.

בצהרים פגשנו גם את נימפה, שגם אותה, כמו את אלכסנדר כמעט ולא ראיתי שנה. היא התבגרה, התפתחה והעלתה את הנשיות שלה רמה אחת מעלה.

היא יצור מושלם.

כשאני מסתכל על נשים כמוה אני לא יכול שלא להיות בטוח באהבתי לבנות. העדינות, הרכות, האלגנטיות, המבטים, צורת הגוף המושלם והעגלגלה אשר מבליטה בדיוק את מה שצריך. הן פשוט עבודה מוגמרת ומוכנה, אסתטית יותר מאשר הגבר המגושם יותר, החד יותר, הגס יותר עם כל תנועותיו חסרות הקורדי נציה וחספוסו.

אז, הוא עולה מולי עם חיוכו וצחקוקו המתגלגל. משדר לי מבט שנותן לי נחת ורוגע. תחושת חמימות, ואם אני אנסה לתאר אותה היא תכלול התכרבלות תחת פוך עם משקה חם ביד ליד אח אשר האש משמיעה את קול בקיעת העצים ולוחשת לכם שהלילה הוא מושלם.

התחושה הזו מרהיבה והיא נמצאת בי בכל רגע ותמיד מתחזקת כשהוא לידי. אותה תחושה שאומרת לי "גאד דאמט שיבוא כבר להזדיין."

צהרים, הם אכלו במקום שהדבר היחידי שאני יכול לאכול שם זה את המפיות, לכן אני וארס יאנו לנו לדייט קצר לצהרים והאכלנו את אחד השני באוכל בלתי מזוהה, אך יחד עם זאת טעים.

כשחזרנו ראיתי גרפיטי המיועד לי: "חסה זה רצח" תמיד ידעתי שיש בי את הרוע הזה. אבל נו, מה אני כבר יכול להגיד? זה טעים. ולפחות זה לא עושה "מווו" לפני ששוחטים לזה את הצורה.

אחת ההסתובביות שלי בדיזינגוף סנטר הייתה עם מאט (אלת האמת, השיוויון והסדר). נכנסו לסופר פארם דרך היציאה.

מאט: "דאם דאם, נכנסת דרך היציאה!"

אני: "אני הומו, זה אמור להיות חלק מהאג'נדה שלי."