אם אני אצא מנקודת הנחה שאתם קוראים פוסט זה מחר, ביום שישי, אני אוכל להכריז ביתר גאווה שיש לבויפרנד רק עוד שבוע.

7 ימים. 168 שעות. 10080 דקות. 604800 שניות.

להכין את היציאה שתהווה אבן הפינה לשנה שלנו.

אני אוהב להזכיר לו את זה, כי אני מנסה להלחיץ אותו. אני יודע שבהתחלה הוא לא רצה כי הוא אמר שהוא רק יהרוס את זה, כי תמיד אני הייתי זה שקבע את היציאות שלנו. אני תכננתי את החצי שלנו,

עם הורדים, המיטה ואור הירח המאיר את חדרי.

כמובן שבהתחשב בכך שלמדינה בדיוק היה 60 שנה, לא היה לי קשה לארגן הופעה של משינה.

ובכל זאת, זאת תהיה השנה שלנו. עוד שבוע. שנה. אתו.

אני כל כך אוהב אותו. מעולם לא חשבתי, שיערתי או חלמתי שאני אוהב מישהו כמו שאני אוהב אותו. למענו אני באמת מוכן לעשות הכול, וככל שנדוש זה ישמע, אני גם מוכן למות למענו.

ויש לתת לו את הקרדיט הכי גדול בעולם, פאר יצירתו, הטופ של נוכחותו כמו שאני רואה זאת דרך עיני, והיא אני.

פעם, אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומר לכם שאני לא יכול לזהות את עצמי כי השתנתי כ"כ בזכותו.

עכשיו אם תשאלו אותי, אני אגיד שאני לא יכול לזהות את מי שהייתי.

הוא שינה לחלוטין את תפישת המחשבה שלי, ועד כמה שנח לי לברוח אחורה בזמן, זה בעיקר בעיני עצמי.

ולא כי הוא עבד קשה על זה. הוא לא לחץ, הוא לא העביר ביקורת, הוא לא התנגש בי ישירות.

הוא היה שם. הוא אהב אותו. הוא חיבק ותמך, נישק וטרף, צחק ודגדג. והוא עדיין אוהב אותי.

אפשר לשמוע זאת בפעמים הנדירות כשהוא עייף, מנסה להישאר ערני כמה שיותר על מנת לא לפספס שיחה אתי.

עוד שנייה שנה, וזה נראה כאילו רק אתמול ראיתי אותו מהקומה השלישית של עזריאלי כדי לפגוש אותו, באותו ערב קסום של נשיקה ראשונה. זה אחד הזיכרונות הכי חזקים שנמצאים בראשי החסר זיכרון, נפילת הפור על ההחלטה שהוא יהיה החבר שלי.

לחשוב על זה ולהסמיק, להרגיש את החום הממלא את חזי ואת הצמרמורות העולות במעלה גבי. מרנין.

איזה באסה אם חצי שעה לפני השנה אני אחליק מקליפת תפוז ואשבור את המפרקת.