יש בי פצעים שאני יוצר.

לוקח את ציפורניי ושורט את עצמי עד זוב דם.

וכשהדם יורד, אני כמעט ולא מסוגל לסבול את זה. לראות, להרגיש, להריח.

אני נתקף בחילה, אני חייב להסתיר.

ושנייה לפני סיום ההגלדה אני שוב שורט.

שוב פוצע ומדמם.

אני משייף את הציפורניים, אני מעלים אותן כדי לא להיפצע.

 ובכל זאת, כדרך הטבע, הן גדלות.

ובכל זאת, כדרך טבעי, אני נפצע.

ובכל זאת, כדרך הביולוגיה, אני מדמם כשגופי נקרע.

ואני מוריד את ידי ומרגיש את הזליגה האדומה והחמה.

אני מרים אל אפי ומריח את ניחוח הפלזמה, כמעט ויכול לטעום את הברזל.

ובחילה.

מרחיק את ידי משם,

מספיק לנבור בעצמי.

וחוזר, כשאני לא שם לב. כמנגנון אוטומטי.

ואני לא מבין למה,

הרי,

אני בכלל לא אוהב דם.

אבל אני אוהב לשרוט. אני אוהב לנבור, אני אוהב לחתוך.

והדם זורם בפלגים מתוכי אל אוויר העולם.

התנגשות הטסיות עם החמצן מקשה אותן, וזה מביא רק עוד אושר.

עוד קרישה שאפשר למשש, לשחק ולקרוע מגופי.

והפצע לא מגליד,

הוא רק גדל.

ואני לא מחלים,

אני מדמם.

ואני לא מפסיק,

אני-