הסכנה הכרוכה באדם אוהב היא הצרה שהוא לעיתים, נדירות ככל שיהיו, גם מקשיב לך.
ואף על פי שחוקי האבסורד חלים על כך, זה קורה גם כאשר אתה מבקש ממנו ספציפית.
בויפרנד שבר את כל חוקי מערכות היחסים,
כמעט וריטש את האמונה וההבנה הבסיסית שבקשות מפי המאהבים שלכם, נועדו להפרה.
ביקשתי ממנו לתכנן את הערב שיהווה אבן פינה לשנה שלנו.
הוא בחשש ובהסתייגות ראשונית, אישר זאת.
יותר בשל העובדה שאמרתי לו ופחות בשל הרצון העז להוכיח את הצד הרומנטי שהוא בטוח שהוא לוקה בחסר בו.
בקשה נוספת הייתה אי הגילוי בדבר הפרטים והתוכנית עצמה. רציתי הפתעה.
ואיזו החלטה מטופשת זו הייתה!
הייתי צריך לדעת טוב יותר. הייתי צריך לדעת שהמתח והציפייה יהרגו אותי. הייתי צריך לדעת שהאדיקות שלו במילוי הוראותיי יגרמו לי להתעצבן.
והתעצבנתי. יותר משהתכוונתי. כלומר למה לעזאזל הוא לא מגלה לי כלום?!
אז ביקשתי. אז מה? אני זוכר שגם ביקשתי סקס.
הוא לא מבין את הרעיון המרכזי של יציאה. זה לא שפשוט יוצאים וזהו, צריך לדעת את המיקום, הכללי. לדעת מה ללבוש ומה לא ללבוש, אם יהיה קר או לא, איזה נעליים וכו'. וכמובן, הדבר החשוב ביותר, השעה.
הרי, צריך לתכנן זמנים נכון. להתקלח, לבחור בגדים, לארגן דברים בתיק, להתאים צמידים שרשראות ואקסזוריז אחרים לוקחים זמן. המון זמן. במיוחד כאשר אתם רוצים להיראות מצוין לכבוד החבר שלכם, מזה שנה.
והעובדה שהוא לא ישים לב לשום דבר כזה, לא ממש משנה.
הצעצוע החדש שלי, בשם סודיוס, כמעט והתלהבה יותר ממני בקשר לשנה כי היא מעולם לא שמעה על זוג הומואים שהחזיר כל כך הרבה זמן יחד.
הסברתי לה בפשטות: "הוא לא הומו". הדבר היחידי שקשור איכשהו בין הומואים והוא, זאת הנטייה המינית שלו. בכל הנוגע לכל דבר אחר, יו הפנר יותר הומו ממנו. כלומר, למען סנטה הבחור לא יודע לעשות התאמת צבעים של שבחור-שחור-שחור, שלא לדבר על להבחין בדקדוק הלבוש שלי אליו.
אחרי המתנה מורת עצבים אשר נראתה כנצח אבל בעצם הייתה יותר בכיוון של נצח נצחים, הוא הביא לי את המיקום. להגיע לבית האופרה בת"א. ליבי הלם, הדופק הרקיע שחקים, נשימתי הפכה מהירה ושטחית.
מחשבה אחת הדהדה בראשי והיא הייתה יותר ברורה מקרני השמש החודרות כוס קריסטל בצהרי יום שבת באביב חמים,
אני עומד למות.
הייתי רוצה להגיד שקצת חששתי וקצת פחדתי, אבל זה יהיה שקר. כמעט ובכיתי מרב פחד.
אני לא כמו בויפרנד. אני לא נראה כמו בריון מגודל. לידי צ'יוואווה נראת כגודזילה. אני יותר פרנואיד מאליזבת' הראשונה לאחר עלייתה לשלטון הכתר הבריטי הדי רעוע.
הרי בכל זאת, להסתובב לבד בחושך בתחנה המרכזית של ת"א ולאחר מכן ליד הטיילת של ת"א אינה מחשב כה מלבבת כשיוצאים מנקודת הנחה שבכל רגע נתון יכול לרצוח אותי. כי ברור שירצחו אותי. כי זה אני.
כשירדתי במרכזית החדשה אמרתי לעצמי שאני צריך לנשום עמוק ולשמור על קור רוח, הרי בקרוב אני הולך להיות קצין, וזה לא יאה. ניפחתי את החזה, עמדתי זקוף, שיננתי את צעדי האגרוף התאילנדי והאקרטה שהחברה במחלקה ניסו להנחיל בי, ועשיתי צעד כשאני די בטוח שהדבר הבא שיקרה לי זה שוד, אונס, רצח והשחטה כשאני לא בטוח מה יהיה הסדר.
בעזרת סנטה הגעתי בשלום לבויפרנד. נסתי אליו כבחור שרץ אל החבר החזק והגיבור שלו.
הוא חיבק אותי וצחקק.
הוא לקח אותי לשפת הים, עם הירח הזורח ורחש הגלים. הוא פרש שמיכה והתיישבנו חבוקים. הוא התנצל שאין נרות, הוא פשוט לא נוגע באש בשבת.
*הערת מערכת: תפסיק עם השטות הזו!*
הוא הוציא מתיקו קופסא ופתח אותה. עיני נצנצו בבוהק מסנוור יותר מאשר ריקוד השתקפות הירח הגלים השקטים.
סושי. הרבה סושי. ואני אוהב סושי. ואמרתי לו שאני רוצה לקחת אותו לסושי כי מזמן לא אכלנו.
זה היה שקט, רגוע, מלא חום ואהבה. רומנטי כמו שלא הייתי מצפה ממנו.
זה היה כמעט מושלם.
וזה לא מושלם כי אני שונא את הים, במיוחד את החול, נהרסו לי המגפיים האהובות שלי, היה קר ולח והרגשתי את המלח באוויר.
ובגלל הגישה הזו שלי, שהוא מודע אליה, הוא היה בטוח שאני אכעס עליו ואצעק.
אבל זה היה כל כך מושלם שלא יכולתי להגיד כלום.
במיוחד כשהיה לי בפה עוד חתיכת סלמון טעימה. והוא עבד קשה, הוא הכין הרבה סושי.
אבל ממש.
אני מהיצורים שמנה של 6-8 סושי משביעים. זה המאכל היחידי שנותן לי תחושת שובע כל כך מהר.
הזמן עמד מלכת כשעמדנו חבוקים מנושקים, כמעט ולא מאמינים שאנו כבר שנה יחד.
אני עדיין לא מאמין לזה. שנה.
שנה שהבחור חבר שלי והוא עדיין חי בפנטזיה שאני אלך אתו פעם לים!
כשעמדנו שם הוא אמר לי שהוא רצה להביא גם מגבות ובגדי ים, כדי להתרחץ, אך לבסוף הוא זנח את הרעיון.
אמרתי לו כל הכבוד על התושייה כי אם הוא לא היה זונח אותו, אני הייתי זונח אותו.
שנה.
אני כל כך אוהב אותו. ועבר עלי ערב מושלם, למרות הכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy