למרות האאוטינג הנורא שעברתי ביום שני, יום שלישי היה רגוע כמעט לגמרי.

חיילי המחלקה לא הציקו לי כמעט בכלל ומלבד הערות כאלו ואחרות מאותו יצור מטומטם שחיטט לי הפלאפון, היה אפשר לחשוב ששום דבר כזה לא קרה.

אבל לצערי אני יודע שזה לא יעבור כי אותו חייל נמצא בחדר שלי והוא ועם עוד חייל רואים בי הבידור ונושא ההתעללויות שלהם.

ואני מבליג, לרוב.

כי השלישי שבחבורה שלהם, זה שגרם לי לחזור למחשבות אובדניות, נוטרל טוטאלית.

לקח לזה הרבה זמן אבל לא שברתי אף סטטוס קוו שקיים בין חיילים לחיילים, שזה כשלעצמו טוב.

ואם כבר מדברים על צבא,

אז כמובן שהוא יראה לי עד כמה הוא מתוחכם, מתוזמן ומתוכנן נכון.

היום בצהרים, בשעה 1400, הודיע לי הקצין שלי, שלא נמצא בכלל בבסיס שלי כי שוב- זה צה"ל, שתוך פחות מ20 שעות אני צריך להתייצב בבסיס אחר, בקצה השני של המדינה, בשביל כנס קצונה.

רק בצהל זה יכול לקרות. לא פלא שמלמדים טירונים להיות מוכנים כל הזמן לשינויים בלתי צפויים- צפויים בעליל.

מילא.

זה רק אומר שמחר אח"צ אני אוכל להיות עם בויפרנד.

ביום ראשון יש לי מבדקים לקצונה. אין לי שמץ של מושג לאן אני אמור להגיע,

חבל.