והמרוץ לקצונה יוצא.

יש לי כל כך הרבה לספר אך כה מעט זמן.

מחר יש לי את המבדקים לקצונה.

אני יותר משולהב ומצפה לכך מאשר לחוץ.

אני כמהה לשיחה עם הפסיכולוגית בעיניים נוצצות.

לא התכוננתי לעניין למרות שתכנני, אבל אני לא יודע אם זה מצביע על חוסר רצינות מצדי או שאני פשוט יודע כבר מה אני הולך להגיד ואני חש ביטחון בנוגע לכך.

אף על פי שזה לא מסודר אצלי בראש ומתויק כך שאני רק צריך לפתוח את פי ולתת לשטף דברי הצרובים על מוחי לצאת החוצה.

בגדול אני יודע מה להגיד.

בגדול אני גם יודע שאני אוכל לבטא את עצמי בלי יותר מדי התבלבלויות. כי בעצם, מה ששואלים, זה מה שאני. זה הרצונות שלי ומה שאני חושב על עצמי. מעין דין וחשבון נפשי שצריך להעביר אותו הלאה במקום לשמור רק אצלי.

וזה בסדר מצדי, כשזה נוגע לזה.

אני מקווה שאני לא אתרגש יותר מדי.

אני גם מקווה שהמבחנים עצמם לא יעייפו אותי יותר מדי.

אכתוב לכם על הכל מחר, גם על בויפרנד והשישבת אצל קוקי ופשי. חמודים כולם.