את השישבת האחרון ביליתי בחברת קוקי, אצלו. מזמן לא הייתי אצלו, כמעט חצי שנה. יותר מדי, בשביל שנינו. היו סיבות, מוצדקות, אבל בכל זאת, לפתע זה נראה כמעט בלתי נתפש. 4 וחצי חודשים, בחישוב מהיר. 4 וחצי חודשים שאני מסתובב עם אותו אלתור על המשקפיים שלי כי אין לי כוח ללכת לאופטיקה לסדר, אלתור שהיה אמור להיות זמני אך מחזיק מעמד.
הזיכרונות מאז זכורים לי כל כך טוב שקצת התפלאתי שעבר זמן כה רב, אם הייתי נותן קצת יותר תשומת לב והייתי מבחין בכך ככל הנראה כבר מזמן היינו מסדרים משהו על מנת לבלות עם אחד השני.
דומים אנחנו, בהרבה מובנים אך שונים באותה המידה.
מוזר ככל שיהיה הוא הקליק הכי מהיר שהיה לי אי פעם עם בן, וכך גם אני שלו.
אם רק היינו נמשכים אחד לשני אולי והיינו כמו בויפרנד ואני, למרות שאני לעולם לא אוותר על בויפרנד.
אף על פי שהוא לא יודע לעשות כלל מסאג' וקוקי עושה זאת בכזו אדיקות ודייקנות שזה נתן לי את התחושה שהוא באמת עושה זאת בשבילי ולא כמו כל השאר אשר עושים לי כשתי שניות, לצאת ידי חובה ושולחים אותי מאחוריהם לעשות להם.
כמו אז, גם עכשיו הוקסמתי מארוחת השבת שמשפחתו ערכה. כמו אז, התרגשתי. כמו אז, ישבתי בלחיים סמוקות כאשר כל מסובי השולחן דיקלמו את התפילות.
כמו אז, גם עכשיו אני יודע שבביתי גם יהיו ארוחות כאלו. אולי לא בגלל האמונה שלי ואולי יותר בגלל האמונה של בויפרנד, אבל זה מלכד את המשפחה, או לפחות נותן את האשליה לכך. לי אין את זה ואולי בשל זאת אני מוקיר זאת כל כך.
התאהבתי שוב בכלבלב החמוד של קוקי. ישנו שלושתנו יחד במיטה אחת גדולה. כשקוקי באמצע כי הייתי בטוח שהכלבון יקום עלי בלילה ויזלול את המח המרהיב שלי.
ושוב, כמו אז, זה היה ביקור קצר מדי. אני צריך לעשות אותם לעיתים תכופות יותר.
אני אוהב את הברנש הזה.
בסופ"ש הקרוב אני אטייל לי ב... אין לי מושג, שכחתי לשאול. אחת החניכות לשעבר שלי נזכרה בי והזמינה אותי ללוות טיול שלה, בתור מדריכה. כמובן שקפצתי על המציאה, שאני לא אבוא לצחוק על כישורי ההדרכה שלה?!
מלבד זאת, אני מתגעגע לחברה הזו של חוגי סיירות. מזמן לא יצאתי לטיול, צבא ארור.
היום היה לי מבדקים לקצונה. לקחתי את האוטובוס הראשון מהעיר שלי, הראשון מת"א, ובכל זאת לא הגעתי הראשון. התפלאתי שכולם הופיעו, רואים שאנו קצונה ישירה. רואים גם, שאנחנו צעירים פתיים וכשאומרים לנו להתייצב ב7 אנחנו מגיעים כולנו ברבע ל7 ואז בוהים בתל השומר השומם כשהעובדה שעבדו עלינו מתחילה לחלחל פנימה. הרי הם ג'ובניקים כולם, שום דבר לא מתחיל לפעול לפני 8.
המבחנים היו ארוכים ומתישים. רובם היו שאלות אופי, רוב רובן של השאלות גם חזרו על עצמן כדי לבדוק עקביות.
אחד המבחנים הידוע לשימצה הוא "מבחן ה300" שהוא מבחן של 300 שאלות המוקצב בזמן, אשר בעצם מורכב מ30 שאלות הנשאלות בנוסח שונה. המוטיבים שיש לזכור הם: "לא לסמים" והם באים לידי ביטוי בשאלה הראשונה, 'אתה צורך סמים?' ממשיך ב'צרכת סמים?' וכן 'אתה רוצה לצרוך סמים?' מרחיק לכת ושואל אם 'אם הייתה לך האופציה לנסות את כל סוגי הסמים, היית עושה זאת?'
מלבד מוטיב הסמים ישנו מוטיב ההתאבדות אשר מורכב מניסיונות, מחשבות, רצונות, התלבטויות בנוגע לדרך והצלחות.
ישנו גם קטע שבו אמורים למלא משפטים תוך 20 שניות. בעיקרון אמורים למלא את המחשבה הראשונה שעולה בראשכם. אני צנזרתי את עצמי, וטוב שכך. למה? כי היה משפט שהתחיל ב"קשה לי ל-" וישר עלה לי הרעיון "לעשות ביד עם יד שמאל". היה גם למלא משהו על פחד, אז כתבתי שפחד נובע מחוסר הבנה. אחרי שתי שאלות שוב היה את השאלה הזו אז כתבתי שפחד נובע מחוסר וודאות. אחרי שתי שאלות שוב שאלה זו עלתה אז כתבתי שפחד נובע מחוסר וודאות ומחוסר הבנה.
שזה די בסדר כי מישהו אחר, מחוסר זמן כתב בפחד "וווואאאאההההה". יחי הקצונה לישראל.
קטע נוסף היה מורכב ממספר שאלות שאתה צריך לכתוב בו עד כמה מתאימות הן אליך, כך ששאלו אותי אם אני עליז כתבתי שזה מתאים לי במדויק. כי נו, אני סופר עליז.
אך גם שם הם לא היו מתוחכמים במיוחד. הייתה שאלה ששאלה אם אני תומך ואוהב אומנות, אמרתי שזה מתאים לי במידה רבה. אחרי מספר שאלות שאלו אותי אם אני לא אוהב אומנות. טוב תגידו, אתה עושים צחוק?
באמצע או בסוף, לא תלוי בכם, ישנו ראיון עם פסיכולוגית. את רוב השאלות שלה היא מבססת על השאלות שזה עתה עניתם עליהם. כמו שציפיתי, השיחה איתה הייתה מרתקת. כדו קרב בין וולדמורט לדמבלדור היא ואני ישבנו אחד מול השני בלשונות מרקדות מצליפים אחד בשני, מנסים לראות מי יבלע את הפיתיון, מי ייפול מי יחלץ. לרוב אני זה שכרתי את הבור של עצמי, כהתגרות מסיבית מדי בפסיכולוגית.
היא ניסתה, בעזרתי היותר אדיבה, להוציא אותי הומו. אם רק היה לה שכל היא הייתה מבינה את זה, אך כאמור זה צה"ל וזה די לוקה בחסר אצלה.מה שכן היא התעכבה יותר מדי על הציפורניים שלי ודרשה הסברים. מה הקשר? כלומר כן, ציפורניים זה אחד הדברים שאומר משהו על אנשים אבל מה זה עניינה? מה זה בכלל רלוונטי לקצונה? איך איכשהו, הנטייה המינית שלי אמורה להיות פקטור במשוואה המוזרה הזו? ומה לעשות שאני סך הכל אוהב ציפורניים?
אבל הדבר הכי חשוב, זה להתאים את עצמכם למערכת.
לא, אין לי ולא היו לי בעיות אכילה.
לא, מעולם לא הייתי בדיכאון בכלל. במיוחד לא מלנכולי.
לא, מעולם לא חשבתי, ניסיתי וקיוויתי להתאבד.
לא, מעולם לא רציתי להיעלם מהיקום.
אני נורמלי. אני מושלם. אני תיאוריה מהלכת של דמות ייצוגית, חסרת פגמים וחסרת אישיות.
כמו שאחד ענה על השאלה "קשה לי ל-" 'לענות על השאלה הזו. באמת'.
כך אני נותרתי עם השאלה האם אני אעבור את הבראור שיהיה לי ביום שלישי. למרות שאני יודע שאני לא אצטיין בו, אם בכלל אצליח לשרוד אותו.
אבל לפחות קניתי לעצמי חליפת ספורט ונעליים לשם כך, הרי, ההופעה היא הכי חשובה.
גוטן נאכט!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy