צה"ל זה חרא. זה מה שיש לי להגיד.
אתמול המפקד שלי עשה לי טובה שאישר לי לקחת יום חופש, במקום לנסוע היום במשך 7 שעות לבסיס, להיות שעתיים על השעון ולעלות שוב על האוטובוס צפונה לנסיעה נוספת של 7 שעות בשביל שאני אוכל להתייצב מחר למבחן הבר- אור שיש לי.
היום, כשאני נהנה בחברת ארס ביומי החופשי והמאושר, הקצין שלי התקשר והרס לי את כל התוכניות.
מחר, לא שכמו שחשבתי, אני כן צריך להביא ציוד כי אני לא חוזר הביתה אחרי הבר- אור. אני ממשיך לצבא ישירות. ועוד בשביל מה?
בשביל נופש מזדיין. שילכו לחפש אותי גמכן אלה. הם לא מבינים שזה חתיכת שבירת ראש בשבילי?
אין לי תיק מספיק גדול בשביל לסחוב את הציוד הדרוש לי ליומיים וחצי של נופש על אזרחי.
זה שלוש זוגות נעלים, שני סטים ליציאה בערב, בגדי שינה, בגדי רחצה, בגד ים (... שיט שכחתי לשים בתיק) וסתם בגדים להסתובבות באיפה שלא נהיה כשלכל אחד מהם מתווסף האקסזריז שלו. אפילו וויתרתי על המעיל כי אין לי מקום.
עכשיו, אני הולך להסתובב לי עם תיק בגודל שלי במקום תיק קטן של מדי ב'.
כמו שאמרתי קודם, ניצלתי את היום כדי לבלות בחברת ארס, מה שגם לא עשיתי זמן מה.
נפגשנו כהרגלנו בת"א בשעה הרגילה שלנו. הסתובבנו קצת בעזריאלי ואצנו לדיזינגוף סנטר. כשהגענו אליו הלכנו בסיבוב הרגיל שלנו כשאני מתביית על אחת החנויות של צמת ספרים. ראיתי את "מלכוד 22" אז קניתי אותו לאחותי. אחרי הפעם השנייה שנכנסו לחנות ראיתי את "אנושי, אנושי מדי" של ניטשה פרידריך לכן חשתי צער על המתנה שקניתי לאחותי ובזבזתי כסף נוסף על ספר זה בשבילי. מה שדי מטופש כי אני כבר לא קורא ספרים. אני רק קונה ואוגר אותם ליום שאוכל לחזור לקרוא בהם.
קבעתי לעצמי מעין חוק מטופש שאומר שאם יש לי זמן לקרוא, אז אני אקרא את החומר לקצונה. במציאות מה שקורה זה שאני לא קורא לא את זה ולא את זה ואני פשוט בוהה באוויר. ברצינות.
כשחשנו רעב החלטנו להיות החלטיים ולקבוע מה נאכל. הסתובבנו במשך שעה, על השעון, סתם. לא כי היה לנו רעיון מה לאכול, אלא פשוט כי היינו רעבים וקיווינו שאיכשהו ההליכה המטופשת הזו תנביט את הפיתרון. לאחר זמן מה ארס שאל אותי ברצינות מה אנחנו הולכים לאכול, מה כדאי וכו'. הצבעתי לו על ילדה עבת בשר, עצמות, שערות, אצבעות, שומנים, בטן, רגליים, מותניים, ידיים, ואמרתי לו שהיא בטח תדע לענות לנו.
לבסוף, כהרגל נוסף שלא שברנו, הלכנו לאכול בלמון גראס. כשחזרנו לדיזינגוף סנטר אחרי הסתובבות חסרת פואנטה ~ ועם זאת מלאת פואנטה כי התהדרתי לי בכובע חדש מ-ה-מ-ם~ לאורך קינג ג'ורג' החלטנו לשבת באחד הספסלים של המקום ולצפות שהומואים יבואו ויתחילו אתנו. לצערנו, ולמרבה פליאתנו, כמעט ולא ראינו כאלה. מוזר לחלוטין, הרי זה מרכז ת"א ויש שם חנויות בגדים.
ארס הצליח להבחין בכמה הומואים חתיכים, אך כשאני ניסיתי לתצפת עליהם הם נעלמו כאילו לא היו. ליתר דיוק הם ברחו מהמבט שלי. הבנו זאת לאחר שארס בא להצביע לי על אחד נורא חתיך, ובשנייה שאני הסתכלתי לכיוונו, הוא נעלם.
מאחר וארס חש קצת מאוכזב מאי הימצאות ההומואים הבוחנים אותו, נכנסו לפול אנד בר. כל הבנים שם היו הומואים. כל הבנים שם בחנו וצפו פעורי עיניים בארס. בי לא.
כמעט והרגשתי רע עד אשר שמתי לב שפלח אחד מהאוכלוסיה גם בוחן אותי באינטנסיביות. זה היה גם יכול להעלות לי את הביטחון העצמי אם זה לא היה הפלח של הקשישים של ת"א. ובחיית סנטה, אל תבהו לי בתחת כשאני מתקופף!
באחת הפעמים שארס סידר את מכנסו הוא זכה לאישור והרמת אגודל חיובית מעובר אורח שבהה לו במפשעה. הידד.
בטעות, עברנו ליד דוכן מכירות של פלאפון. בטיפשותי הרבה גם עניתי להם כשהם שאלו אותי אם אני מכוחותיהם. כשהבחור בדק את התוכנית שלי הוא אמר לי כל הכבוד על כך שאני דופק את פלאפון, ושאני אמשיך כך. אם הוא אומר, מי אני שאגיד לא?
לקראת סיום היום גררתי את ארס אתי לבויפרנד. פגשנו אותו אחרי שהוא ייבש אותנו קצת כי הוא היה צריך ללמוד (חרשן). הוא סיפר אותי לבקשתי.
כשארס בהה בתוצר הסופי הוא אמר "הוא גמר לך על הראש!" וזה באמת מסכם את העניין. עד שהסתכלתי במראה לא ידעתי שהיה לי כל כך הרבה שיער.
כשסיימנו, לא רציתי להשאיר את ארס לבד בוהה בנו כשבויפרנד ואני מתייחדים.
לכן הכנסו אותנו בנינו, פיזית, וכך תקענו אותו בלי יכולת תמרון. זה היה מבדר למדי למרות שמעכשיו אני מניח שארס תמיד יסתכל עלי בכל הנוגע לפירושים מופשטים של משפטים.
אז הוא היה תקוע בנינו, אז מה? אני לא חושב שהוא סבל מי יודע מה.
מחר כישלון בבר- אור ואז נופש,
אושר! -.-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy