מדי פעם ישנו זמן קצוב שהאדם עוצר בו ותוהה לעצמו על תכליתו, תוכניותיו וסוקר את כל תחומי חייו בכל זווית אפשרית.

אדם חזק ובעל אורח חיים בריא מחייך לעצמו וממשיך במהרה הלאה.

אדם שחצן וגאה בטוח שהכול מצוין אצלו וגם הוא, כמו הקודם, ממשיך הלאה בלי להניד עפעף.

אדם יציב וחשבן מחזיק את עצמו במצב סטטי זה על מנת באמת לסקור ולבחון כל נקודה בחייו. הוא מסמן לעצמו נקודות לשיפור ונקודות לשימור.

אדם מעורער לרוב רק מבקר את עצמו ומקשה על עצמו עוד יותר את חריפות הביקורת, מביא את עצמו כמעט למצב של כניעה עצמית.

אדם רוחני נושם עמוק בוחן, סוקר ומציין לעצמו את מסקנותיו.

בזמן האחרון אני חש שפרק זמן זה, שמן הטבע אמור להיות קצוב, לא מסתיים אצלי.

הוא ממשיך וממשיך.

המצב רוח שלי, ההרגשה האישית והביטחון שלי הם אלו שמשתנים. ואתם כל המסקנות וההבחנות.

אני כמעט ולא יודע להגיד את עצמי היום.

כששואלים אותי מה שלומי אני לא יכול לענות בלב שלם.

זה תלוי איפה אני נמצא פיזית בזמן השאלה.

באיזו שעה ביום.

באיזו חברה של אנשים.

זה נע בין אושר אולטימטיבי, כמו אתמול, לבין אימה ורגשות נחיתות וחוסר הבנה לקיומי בעולם, כמו שהיה בליל רביעי.

כמעט ובלי לשים לב הנטיות ההתאבדויות שכבר יותר משנה אין לי, חוזרות.

והכול בגלל בחור אחד שמתעלל בי סדיסטית כאילו הוא המרקיז דה סאד. אף על פי שהוא כלל לא היה מרקיז אלא רוזן.

הנמכת הפרופיל שלי, הרצון לא להתבלט מעבר למה שצריך, האידיאולוגיה של השארת גיליון ההתנהגות לבן ככותנה,

זה מה שחוסם ממני לשחרר את עצמי ממלכוד זה. כליאה זו שהאירוניה שבה היא היציאה הזוהרת שאומרת "קצונה" ואילו השחרור עצמו מן האבדון המהלך הזה, זה בדיוק המעשה ההפוך לכך.

יותר מדי פרמטרים, יותר מדי נוסחאות, יותר מדי אי וודאויות, יותר מדי רגשות, יותר מדי מעשים, יותר מדי אי עשיית מעשים,

יותר מדי.

ואני שם באמצע. מסתחרר מהכול מנסה להספיק הכול, לעמוד בכל הסטנדרטים, לנסות ולהיות יציב כשבעצם אני בדיוק ההפך מכך.

בראשון אני אשבור את המסורת שלי. בראשון אני אקיים את ההבטחה שלי.

בראשון תהיה רעידת אדמה.

אני מקווה שאשרוד.