גיוס נובמבר.

כל כך הרבה ירוק בקו"ם נוצץ נכנס לשדה הראייה שלי שאפשר לשנייה לטעות ולחשוב שהצלחנו להפריח את שממת הנגב. לבי היה מתמלא גאווה וביטחון נוכח הכמות העצומה של כוח החילות החדש הזה, אם הם לא היו נכנסים עכשיו לתחרות מציאת מקומות הישיבה באוטובוס, אתי.

מי שמכיר, ומי שלא מכיר, בקצה באר שבע ישנו מקום חביב ונחמד הנקרא "מחנה נתן". ליד אותו מחנה מלבלב ישנו חניון מרהיב שממנו יוצאות ההסעות של צה"ל לכל מרחב הדרום. מה שאומר שבאותו חניון שאינו כלל קטן, מתאספים בימי ראשון כאלפי חיילים. היות והיה גיוס חדש, עם טירונים חדשים, נוסף על הכמות הרגילה של אלפי החיילים, נוספו עוד כמה אלפים.

מעולם, אבל מעולם לא ראיתי את החניון מלא בכ"כ הרבה חיילים. לא היה מקום לזוז בו. זה היה נוראי, במיוחד כשצריך למצוא בין כל אלפי החיילים, את קבוצת החיילים שאליה אתה משתייך.

זה כמו לחפש את אפי, ולא למצוא.

כמו רוב בסיסי הטירונות שבארץ, גם שלי התמלא לפתע באלפי טירונים חדשים. וכשאני אומר אלפים אני מתכוון שבין רגע האוכלוסייה שבבסיס שלי גדלה פי אחד וחצי.

שמתי לב לכך כאשר בערב יצאתי עם עוד שני חיילים מחדר האוכל ולא הצלחנו לא לברוח ממחלקות של טירונים אשר צווחות "שמאל ימין שמאל!". זה היה מטריד במיוחד כי הם היו בכל חור. אבל כ-ל חור.

לפני שלוש שבועות מנהל העבודה שלנו הוחלף. שבוע שעבר הוא הגיע אלינו למשרד על מנת להוציא את כל דבריו משם ולהעביר אותם למשרדו החדש באגף אחר. אם הייתי באים לפני שהוא הגיע הייתם רואים קירות גדושים בתמונות המפארות את המחלקה שלנו. כעת ישנם רק מסמרים וברגים. הוא פירק את הכל. אין אפילו מחשב, במקרה הוא פספס את הטלפון.

לאחר שהוא עזב עם השלל הנגד שלי נכנס למשרד, הסתכל סביב ושאל אותי, "איפה הפחים? מה, גם אותם הוא לקח?!"

מיותר לציין שהנגד שלי לא סבל את מנהל העבודה והוא היה אחד האנשים היותר מאושרים מהפרידה ממנו.

ואחזור לטירונים. הם פשוט מטרד. הם לא יודעים להתלבש. ברצינות. כלומר, וניסיתי להסביר את זה אפילו לטירון אחד, אתם לא (אבל ממש לא) אמורים להתייחס לחגורה כאילו היא שלייקס! וכומתה, עד כמה שזה לא דומה, אינה ברט. ובבקשה, בבקשה אל תבואו למ"מ שלכם ותשאלו אותו אם אפשר להתחפשן.

כי נו, ברצינות, מה לעזאזל הטירון הזה ציפה?

אני כל הזמן מנסה להיות נחמד לטירונים, וכשנותנים לי אותם להסמכה ולהסברים מסוימים אני לרוב אומר להם להישאר אתי קצת אחרי שסיימנו כדי לנח, להתחפשן. אז היה לי טירון נורא מוצלח שהלך ושאל אם אפשר, מהמ"מ שלו. מטומטם. הוא קיבל שבת.

באחד הערבים יצאתי להליכה סביב הבסיס עם חבר ועברנו ליד משטחי הטנקים. אותו חבר רצה לשעשע קצת את הטירון ששמר על הטנקים, אבל אותו טירון ביקש שלא כי אם יתפסו אותו הוא יקבל שבת.

הסתכלתי עליו במבט מבולבל.

"אבל אתה בכל מקרה סוגר את השבת... ואת השבת שאחרי... ולנצח. אתה בשריון, ברוך הבא, מקווה שהבאת תמונות של ההורים".

בזמן האחרון אני מתחיל לשים לב עד כמה המערכת הצהלית לא מתאימה כלל לאידיאולוגיה הסוציאליסטית ששולטת בי, כמתברר.

אני כבר שלוש שבועות מבקש לראות רופא, ולא נותנים לי בשל מעבר הגדוד לבסיס אחר. שזה די מטופש כי הבסיסים במרחק של חצי שעה והרופאה, היא אותה רופאה. אבל היא גם כלבה.

כך נוצר מצב שאני והחובשות הפכנו לחברים הכי טובים כי במהלך השבועיים האלה ראיתי אותן יותר מאשר את המחלקה שלי. כל יום באתי לקבל פטור ממאמץ, כל יום הן הלכו לרופאות וביקשו להכניס אותי וקיבלו סירוב. ביום רביעי גיליתי גם שאחת החובשות נדלקה עלי כי כאשר באתי לבקש שוב תור לרופאה, היא נדבקה אלי ונצמדה ממש חזק. חייל מהמחלקה שלי שהגיע אתי חייך אלי ואמר לי כל הכבוד. הסתכלתי עליו בהרמת גבה ואז הסתכלתי על החובשת בהרמת שתי גבות.

למה, אבל באמת למה, בנות חושבות שאני איכשהו מוצא עניין בהן? זה מעצבן. כל פעם שאני נחמד לאנשים הם חושבים שאני מתחיל אתם, ולצערי חלק מאותן הבנות, מתחילות אתי חזק.

למה זה אף פעם לא הבנים?!

בהמשך הגעתי לחובשת אחרת שאני ממש אוהב ודברנו על עתידי בצבא כשהיא ממלאת את טופס הפטור שלי ליום זה, כשהיא הגישה לי אותו אמרתי לה תודה אבל שאני צריך פטור אחר. היה כתוב תחת המגבלות "פטור מצבא".

תודה, מרב, תודה. זה גם קרה בטעות כך שזה היה יותר מקורע.

ואני עדיין מוטרד מהקצין שלי ומההחלטות שלו. הפוסט הקודם שלי מהדהד לי בראש ולא נותן לי מנח.

זה יותר ממטריד אותי.

מעולם לא הבנתי עד כמה סוציאלי אני.

נ.ב

אני מחפש מישהו מוכשר לעצב לי את הבלוג,

מתנדבים?