לאן כולם נעלמו?

ובעצם,

אולי זה אני שנעלמתי.

נעלמתי למערכת שאני כלל לא מבין אותה ובכל זאת אני מתחייב אליה בכל רוחי.

אני סובל בה בגלל המיקום, האנשים, והוויתורים שאני עושה לעצמי בגלל שזה "זמני".

כל כך זמני שבמשך חצי שנה אני הופך ליותר גרוע מכל יצור אחר שאני מכיר. יותר סדיסט מאותו בחור שמתעלל בי נוראות וגורם לי לרצות למות.

מעולם לא הייתי מזוכיסט אבל הנה הוכחתי אחרת.

אני עוצר את עצמי, אני מעלים את עצמי, אני מתעלל בעצמי.

מעלה חיוך ואומר שהכול יהיה בסדר. שוכח כל פעם מחדש מה עברתי בליל אמש במעין תקווה מטופשת שזה לא יחזור על עצמו. וזה חוזר.

אני צועד בנתיב שאולי בכלל לא אעבור אותו והכי נורא שאני בונה את החיים שלי על כך שאני אעבור.

אם אפול, ישמרני סנטה, כבר לא אהיה אני.

הפטריוטיות, ההקרבה, הרצון לעשות כל שביכולתי למען המדינה, האישיות שכרגע נמצאת בתוכי,

תכלה כלא הייתה.

ובמקום להתמכר לאותו כאב אכזר ולשעבד את עצמי אליו, אני אעשה את הכול על מנת לעזוב אותו. לנטוש. כי האכזבה תהיה גדולה מדי, כי ההקרבה העצומה שאני נותן מעצמי לא תהיה שווה את הכאב העצום שאני עוצר בתוכי.

אני עדיין עומד באמצע טורנדו כשאני רואה את הדברים חולפים לידי במהירות מסחררת, ואני לא יודע מה לעשות אם לעשות ומתי לעשות. לא נוקט מספיק צעדים, לא עושה מספיק דברים,

מאבד את הכול.

אם אמשיך לעמוד כאן, שום דבר לא יישאר.

ואין לי לאן ללכת. אני לא מסוגל לזוז.

יצאתם פעם עם החברים, חבורות שונות של אנשים, ושמתם לב שאף אחד מאותם האנשים, אבל אף אחד, לא מקשיב לכם?

איך כולם משתיקים אותכם למרות שאתם ידועים כדברים? למרות שאתם מתעקשים?

זאת לא הפעם הראשונה, אבל זאת הפעם הראשונה שלקחתי את זה כל כך עמוק בלבי כי הייתי זקוק נואשות להוצאת הדחפים מתוכי. ושום דבר.

היש דבר כזה חבר אמת?

מישהו זוכר אותי?

כי כמעט ואפילו אני שוכח מקיומי,

ואולי אפילו, כדאי ואף עדיף,

להיות כמו מליוני הדברים הנשכחים?

לתת להיסטוריה לעשות את שלה,

להפוך להיות חלק ממנה.