אני זוכר שבטירונות שלי, רחוקה ככל שהיא לא הייתה,

סמלת המחלקה שלנו עשתה לנו פעילות לפניה הסוף. היא פיזרה על הרצפה עותקים של עמודים מספר שאני לא זוכר את שמו וביקשה שכל אחד יבחר קטע שהוא נקשר אליו, ולאחר מכן יסביר אותו.

וחבל שאני לא זוכר את שם הספר, וחבל שאני לא זוכר במדויק את הקטע, כי זה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו.

מטרידה אותי קצת העובדה שאז כבר התחברתי אליו. כאילו לפני חצי שנה אני כבר קבעתי את גורלי בנוגע ליום ההולדת שלי.

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה?

או שפשוט בתת מודע שלי הבאתי את עצמי למצב הזה כי אז אני ארגיש יותר בנח עם עצמי? עם העצב הזה והרגשת הקורבן המסכן.

אני לא יודע.

אני לא הכי מאושר עכשיו.

במיוחד לאור העובדה שאני השמנתי ולכבוד יום ההולדת כל החצ'קונים שלא היו לי חודשים החליטו לצאת.

ואני יודע שזה לא מפריע לבויפרנד, להפך, הוא אפילו מאושר מזה. הוא אוהב שאני אוכל. הוא אוהב אותי לא משנה אם יש לי חצ'קונים או לא. הוא אוהב אותי איך שאני בא, עצבני או לא.

אני אוהב אותו. הוא יותר מחמוד. הוא מקסים.

אבל לעזאזל, שילמד כבר לעשות מסאג'.

אולי כדאי שאני אפסיק לאכול וזהו.

אני חושב שפספסתי חלק גדול מהרעיון של "להתבגר".