בארבעת החודשים האחרונים הרגשתי כאדם המחזיק תורן בספינה חורקת בלב ים אכזר וסוער.

חשתי את התנודות שלא פעם ולא פעמיים ניסו להעיף אותי מן הספינה.

הגשם הקפוא נחת על גבי כגושי קרח הנוגעים בכוויה, הרוחות אשר העיפו את נשמתי ממני והלאה, ואיכשהו גם את ראיתי.

בלב הים, בלב סערה, עם ספינה רעועה ותורן חורק עמדתי לי שם אצילי וגאה. אחזתי אנושות באותו העמוד שפעם היה הכוח המניע את הספינה, אך כבר זמן רב שלא מחובר אליו כל מפרש, כדי להיות שם, להוכיח לעצמי שאני יכול. אני לא נכנע, אין למה להיכנע. יהיה טוב.

חייב להיות טוב.

כי בכל זאת, אני עדיין על ספינה. ולמרות שרע לי והגורל נורא, אני צף ומתרומם מעל פני הים.

אפילו שאין שום קרן אור אני יכול לדמיינה בראשי ולחייך,

חיוך אשר יתמלא מי סופות ומי ים.

המלח יאפוף אותי וכמעט ויהפכני לניצב אנושי אשר עומד שם, מחזיק מעמיד, מחזיק בתורן.

לא מוותר.

עכשיו הספינה טובעת.

עכשיו אני לא יודע אם לוותר, או לא.

זה משנה כלל?