מבולבל. בעיקר.
ועם רוע הגזרה, שאפילו כלל אינה ברורה כי מעולם לא אמרו על זה משהו,
ישנה אתנחתא קסומה שנחתה עלי והשראתה עלי רגיעה. העלימה את תחושת ה'Lost' ונתנה לי תחושת שייכות.
וכמו כל דבר בחיי, גם אותו מקום, מלא ברגשות מעורבים.
אני שמח ועצוב, אני רגוע ולחוץ, אני עליז ומדוכא, אני שייך ואבוד.
חש גאווה על מה שמתברר הוא פאר האכזבה.
אירוני. הדבר היחידי שתמיד אמרתי שאני אוהב בי, הדבר היחידי שהייתי גאה בו, הדבר היחידי שאמרתי לעצמי שהוא אינו יכול להפיל אותי, הפיל. ריסק והשפיל.
האור הפך לחושך.
פעמים רבות חשתי שאני אינו מישהו רגיל. אני שונה. יש לי אישיות שונה, הגישות שלי שונות, אני רואה דברים שונה. גם לטובה וגם לרעה.
אבל שונה. מיוחד. וזה אפילו נהדר, זה מרהיב, במיוחד לאור מה שעבר עלי. זה הפרח עצמו של הגן הנקרא ילדות הזוועה שלי. היהלום שנוצר מכל הלחצים והכוחות שפעלו עלי.
ופתאום, כך מתברר, הוא אינו מספיק. הוא אף מכשיל.
אני.
אני לא מספיק טוב. אני נחות. אני הופך את התוצאות.
מעבר לכל הרגשות שמתחוללים בי, הרגש שהכי מודגש אצלי זו הבושה.
בושה למדינה, לצבא, למשפחה, לעצמי.
בעיקר לעצמי.
לעמוד מול אינספור אנשים ולהגיד להם את זה. לעמוד מול כולם ולהוכיח את הבלתי ניתן לביצוע, וירטואלית.
להיות בין אותם מספר מועט של אנשים שהצליחו.
להפוך לבדיחה.
בושה.
ולא משנה מה אנשים אומרים, לא משנה עד כמה ינסו לעודד אותי, זה לא ישנה דבר.
זה לא יעלים את הבחילה הזו, את רגשי הנחיתות, את העובדה שאני לא שווה. שאני דפוק מדי, מתוסבך מדי, שאני לא מבין עד כמה. ישאירו אותי רק עם תשובה, ללא כל הסבר. ללא כל עזרה.
מבולבל מתוסכל כל מה שאוכל לעשות זה להסתובב עם אותה ההרגשה.
הבושה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy