אני מנסה להיזכר, אף על פי שזה היה כל כך רחוק שאני כמעט ולא זוכר איך זה היה. בדיוק כמו שהמדים שלי כמעט ואינם זוכרים את צבעם המקורי בשל הפז"מ הכ"כ רב שיש לי.
ניסיתי להיזכר בטירונות שלי.
ואז זה עלה על פני השטח, הזיכרונות הציפו ומחשבה אחת מרתקת: "דאם דאם, התגייסת לפני חצי שנה, תרגיע".
ובכל זאת, אני לא יכול שלא לתהות לעצמי למה הטירונים מתנהגים כטירונים. אני מניח שזה משהו פסיכולוגי ולאו דווקא בשל הפז"מ. כמו הטירונים של שריון. כמו הטירונים שאני מכשיר.
הם פשוט, וישמרני סנטה שאני אומר זאת אבל, חתיכת קרש. אפילו לא חטוב מספיק ויפה.
אז אני לא מבין איך ולמה הם הגיעו לשריון, הרי, אם אתם קרש, אתם מגיעים לגולני- לעץ האם שלכם.
אני מעולם לא הייתי פעור כמו שהם פעורים. ובפעור, למי שלא מבין, אני מתכוון בהייה ילדותית עם עיניים גדולות כשאתם מדברים אליהם בעברית די ברורה ומצפים שהם גם ימלאו את ההוראות האלו.
זה כאילו שיש לי עכשיו עשרות תינוקות שאפילו ללכת לא יודעים.
קרה השבוע שלקחתי קבוצה ללימוד והם איכשהו הגיעו למצב שבו מדברים על הפז"מ שלי. ואני לא אוהב שמדברים על הפז"מ שלי. כי לא משנה מה הגיל שלי, לא משנה ההשכלה, לא משנה ההכשרה והמקצועיות, מבחינת פז"מ אני גדול מהם בחודש. כלומר אני ממש צעיר. כל כך צעיר שהמדים שלי מסריחים מצעירות כמעט כמו שלהם.
והרי, אם אין ממש הבדל של פז"מ, למה שהם יקשיבו לי? אני לא הייתי מקשיב לעצמי.
הבעיה אתי שאני נורא נחמד אליהם. שלא כמו כולם אני צוחק אתם, מסביר להם דברים מעבר,נותן להם הפסקות ארוכות יותר ומתקשר אתם מעבר לרעיון של 'מפקד מופקד'. אני לא שומר אתם על דיסטנס למרות שמפרידים בנינו תהומות של ידע. אני לא חושב שכדי לפקד על מישהו צריך להוות עליו איום או ליצור מעין אשליה קוסמית של 'כל יכול'.
אבל אם אני רואה שזה הולך לכיוון של זלזול אז אני הופך את הכל. כמו שקרה לי אתם. והם הרי טירונים. הם לא מבינים כלום. אז אמרתי לאחד מהם שהוא עבר את הגבול ועוד מילה אחת שלו אני אדאג שהוא יישאר שבת. וזה טירונות של שריון. 21 כל זמן. אז לא לראות את הבית חודש וחצי זה קצת חבל.
כל פעם, לפחות טירון אחד שאול אותי, איך מגיעים לתפקיד שלי.
"די פשוט למען האמת. רוצחים מישהו בגלגול הקודם שלך."
וכמובן, שאם אני כבר אחליט להיות מקורי ואתאר לטירון אחד איך משמנים מרגמה במידה הנכונה בזוית כחולה לשם ההומור, אני אפול על הכי דוס שבחבורה.
אז הוא הסמיק ואמר שהוא צריך להתחתן קודם.
ומה סך הכול רציתי? מרגמה נקייה.
שבוע וחצי.
זה מה שנשאר לי בתפקיד שלי.
אז, אני מתחיל את קורס הקצינים שלי על כול פלגיו. ולמרות שכמעט ולא הגעתי לזה, אני יותר נחוש להצליח.
ולא בגלל העובדה שכמעט ולא הגעתי אלא בשל העובדה שהייתי כל כך מאושר אחרי שנקבע סופית שאני יוצא אליו. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שליבי התמלא באופוריה כל כך חזקה.
במיוחד לאור העובדה שהייתי בטוח שאני לא אצליח, כי זה היה תלוי בראיון עם סגן- אלוף. והוא לא היה נחמד ויתרה מכך, הוא היה ממש חרא וביץ'.
התיאור הכי טוב לזה היה כשהוא שאל אותי עד כמה אני רוצה להיות קצין מ 1 עד 10 ואינטנסיבית אמרתי 12. הוא ענה לי "אני הייתי אומר 15."
זה השאיר אותי משותק. איך אפשר לענות לדבר כזה?
אבל לבסוף, לאחר שהוא שילח אותי לחכות בחוץ להחלטתו הוא נענה לי בחיוב ואמר לי שהרשמתי אותו. לא שאני בטוח שזה אכן כך אבל אני לא מתכוון לנבור בזה יותר מדי. ניתנה לי ההזדמנות, אנצלה עד הסוף.
ופספסתי את כל הרעיון של הפוסט המצחיק שלי.
הדבר שהכי יכאב לי בעניין הקצונה, זה הריחוק מבויפרנד. הוא כ-זה חמוד. אני לא רוצה להגיע למצב שאני לא רואה אותו מעל שלוש שבועות, מה שיכול בהחלט לקרות. וחבל.
איך לוחמים מסתדרים עם זה?
נ.ב
תודה רבה לסודיום על העיצוב המרהיב שהיא הכינה בשבילי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy