יום שלישי. עוצר בבסיס.

בדיקת כוננות. אפוד, קסדה מותאמת לראש, 2 מימיות, 5 מחסניות מלאות, רובה תקין.

"אתם צריכים להיות מוכנים להקפצה בכל רגע" וחלקנו אפילו מוקפצים. לא לעזה, אבל לאיוש.

רביעי. העוצר ממשיך.

אני מסתובב עם האפוד המלא עם הציוד והרובה. מזדכה עליהם. אחד הקצינים שלי נראה מרוצה ומחייך אלי כשאני אומר לו זאת, כשהוא בא לבדוק שוב את מצב הכוננות שלנו.

אני מרגיש בצד. אני אפילו לא מרגיש הכי חייל, אין לי אפילו רובה כעת. אותי לא יקפיצו לשום מקום. לא כמו שאמרו לי. לא כמו שחשבתי. אני יוצא מפה. לקצונה.

אבל עוצר.

20:48. אני הולך למקלחת, כהרגלי, לבד. מורגל כבר לחוק הבלתי כתוב האומר שאין הנכנס למקלחות כששומעים שיש בפנים מישהו. אז כן, ישנם שני תאים אבל החוק הזה אינו מופר. ואני נהנה ממנו במיוחד בגלל הטראומה שהייתה לי לפני חמישה חודשים במקלחות, כשלא הייתי לבד. מאז לא התקלחתי עם אדם נוסף.

אז, אני נזכר בפוסט הזה של סטרייט. אני מתחיל לחשוב לעצמי שהוא צודק ושאני חייב להתגבר על הפחד הזה, במיוחד לאור העובדה שאני יוצא לקצונה ואני לא אוכל להנות ממקלחות לבד.

בדיוק כשמחשבה זו מסתיימת לחלוף בראשי, הדלת נפתחת. אני עוצר לשנייה את נשמתי וממשיך לנשום כשאני מרגיע את עצמי. 'אז מה?' הכנתי את עצמי לרגע הזה מאותה פעם שקראתי את הפוסט הזה. זה נכון. פשוט לא לחשוב על זה. אז לא חשבתי. ונהנתי מהמקלחת כרגיל. אפילו לא קיצרתי את השהות שלי שם. הוא לעומתי, כנראה שכן הרגיש שלא בנח. הוא סיים להתקלח זריז. הוא כנראה חשב שאני מחפש בו משהו כי הסתכלתי עליו ליותר מדי זמן כשהוא היה מאחורי.

צחקתי מהאירוניה. לא ראיתי כמעט דבר בגלל האדים הרבים מהמים החמים ואי הימצאותם של משקפיי מול עיני. סך הכל בדקתי אם יש לי מרווח תמרון.

עברתי את המבחן בהצלחה. כבר אין לי בעיה להתקלח עם אנשים אחרים. סך הכול, לא אכפת לי מה הם חושבים על הגוף שלי או לא. אני רק צריך ללמוד שגם לי לא אמור להיות אכפת מה שאני חושב שאנשים אחרים חושבים על הגוף שלי.

חמישי. 01:40 בבוקר.

ארס מתקשר אלי. התגעגעתי אליו ולבי כבד עליו. ואני לא יכול לעשות כלום. כי אני רחוק. כי אני בצבא.

אני לא שם.

03:24.

אני מתעורר כשהחייל שישן מעלי פשוט דורך עלי בדרכו מהמיטה העליונה מטה. הוא אוסף את דבריו והרובה ויוצא להסעה שלוקחת אותו עם השאר צפונה.

07:45 אני במסדר דגל ואין אפילו קצין שיבוא לבדוק זאת. המפקדה כבר לא בבסיס.

אני הולך למשרד ומגלה שאין אנשים. ממחלקה של 46 לא היינו 10. אין עבודה, אין מה לעשות. אני יוצא והולך לחדר שלי. העוצר מוסר ואני הולך לשלישות לבקש כרטיס לצאת הביתה.

בעיות. אין אפשרות. צריך אישור של הקצינה והיא לא בבסיס והיא לא עונה. הקצין שלי מעביר את האחריות למפקד שלי והוא מתחיל לטפל בעניין בדחיפות. ישנה עדיפות להוציא אותי הביתה.

כעבור שלוש שעות עדיין לא נמצא פיתרון, הקצינה לא עונה והמג"ד כבר גם בסיפור.

העוצר מוחזר ואני שוב תקוע בבסיס, ללא כל דרך לצאת בין כה.

12:34 המפקד מודיע לי שאני אצא עם ההסעה של החטיבה, כי אין לי דרך אחרת. למרות העוצר.

העוצר חזר והוסר כ"כ הרבה פעמים שאני כבר הפסקתי לספור.

לבסוף, 10 ד' לפני שאני עולה על ההסעה, המפקד שלי הביא לי כרטיס. בשביל הקפצה, אם תהיה.

יצאתי הביתה. בשעת עוצר. ב"שושו" כמו שהמפקד שלי אמר לי לעשות.

17:42, לערך. כמעט בסוף ב"ש והאזעקה מתחילה.

יותר מדי סוריאליסטי בשבילי, ילד שלא שמע אזעקה אלא רק בטלויזיה.

יורדים מהאוטובוס בריצה ורואה איך החיילים שלפני רצים, כמו בסרטים שהייתי רואה. רץ אחריהם. והאזעקה כרקע.

תחת בנין כולנו מתגודדים כשאני עדין לא מבין למה ואיך. המציאות מכה בפני. ההכרה שהסבים שלי בחרו לגור בעיר טובה, מבחינה אסטרטגית, נכנסת לתודעה שלי. במרכז. מה שאומר שלא בטווח הפיצוצים בצפון ולא בדרום. לא קרוב לגדה. על קו הים. ולא מספיק במרכז כדי לקבל מכה אם יחליטו להפציץ גם אותו.

אני מתחיל להבין עד כמה קטנה המדינה שלנו. עד כמה נאיבי אני כשאני לא יודע מה לעשות כשישנה אזעקה.

ועוד לצאת לעזה? מה חשבתי לעצמי? פטריוטיות? הירואיות? אני רק ילד. בעורף.בלי רובה. בלי כלום.

אם לא הייתי בעורף, אם הייתה לי הידיעה שאני יכול לעשות משהו נגד זה, הייתי מרגיש הרבה יותר טוב. לא הייתי חש כך. אבל זה נוראי. להרגיש כמו ברווז במטווח.

שקט בבית. אין אזעקות. אין כוננויות. אבל הלחץ רק מצטבר.

לאסוף את כל הדברים שאני צריך לקקצ. לארוז לחודש. לא לדעת אם אני אוקפץ ומתי. לא לדעת לאן להגיע ביום ראשון. לא לדעת אם בכלל אני אוכל לצאת בשביל התחלת הקקצ.

לדעת שאני לא אראה את בויפרנד.

ולהמשיך הלאה.

עריכה לא קשורה:

מתברר שהקוראת הראשונה שלי, גם הנכנסת ה40,000 שלי. הרה אצילת נפשי,

המשכי כך פיית פלאים קסומה אחת. שסנטה ישמר את יופי עיניך לעד.