אין לי זמן לכתוב, וחבל.
תכננתי לכתוב הרבה.
במיוחד לאור העובדה שממחר לא יהיה לי כל כך זמן לכתוב.
פתאום חמשת החודשים האחרונים נראים כאלו עברו בשנייה.
אבל הם לא.
וסבלתי בהם יותר מאשר כל חיי, ולא גדלתי על עלי דפנה.
זה משתנה.
הכול משתנה.
הכול צריך להשתנות.
במיוחד הדרך שבה אני רואה את עצמי.
אני צריך להרגיל את עצמי להיראות בעיני עצמי כקצין, ושאר החבר'ה תלך אחרי בעניין זה.
ממחר אני מתחיל את קורס הקצינים שלי.
ציפיתי לו בכיליון עיניים.
אני מלא ציפייה.
צר לי על הפוסט פרידה הקצר הזה פשוט עוד פחות מ7 שעות אני צריך להתייצב ואני צריך להספיק לישון.
תכננתי להגיע לפני 8 שעות הביתה אבל הצבא הוכיח לי את טיפשותו חוסר גמישותו וחוסר אכפתיות אדיר.
אבל לא משנה כי לאותו בסיס נוראי אני לעולם לא אחזור.
בהצלחה לי.
וסליחה שלא יכולתי להיות אתך לבד היום. באמת שרציתי אבל לא יכולתי כי לא הספקתי.
אין לי זמן.
ואני יודע שהחצי שנה הבאה גם לא תהיה קלה אבל אני בטוח שנצליח.
אני יודע גם שבזמן האחרון תפסת אותי מביט בך בחיוך ושאלת לפשרו כשאני עונה לך שכלום.
אבל זה לא כלום. זה ההפך. זה הכול. זה אותו חיוך ומבט של נחת ואהבה. של סבא זקן אשר רואה את נכדיו משחקים בשמש החמימה ביום קייצי בשדה.
זה מבט של אהבה טהורה.
אני אוהב אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy