ואני שמח שם, לעיתים. ואני מאושר שם, לפעמים. אני מקפץ מחייך ונראה עליז, כשנראה שלכולם נגמרו הכוחות.

אני שם בשביל כולם, אבל מפריד אותי מהם. אני עוזר להם אחד על אחד, אבל צועק על כולם. אני חביב המפקדים אך מאכזבם ובעיקר את עצמי.

כל יום, כל שעה, כל דקה, מתארכת ונראת כנצח. כל יום אני מתעורר וחושב שאני כבר חודשים נמצא שם כשבעצם באותו הבוקר הגענו.

זה קשה ומעצים, זה מחזק ומכשיל, זה עוזר וגורם לרגרסיה.

הכול מנוגד, כרגיל אצלי. הכול מתנגש, כרגיל אצלי. הכול מפוצל לשניים, כרגיל אצלי.

קורס ההכנה לקצונה שאני נמצא הוא אחד האינטנסיביים שיש. לא כי אנו לוחמים, להפך האמת. מלבד עוד בה"ד אחד בארץ אין מקום שאפשר להשוות בין הקורסים. אצלנו הכול קפדני, נוקשה, לחוץ. סלקציה תמידית, בחינה תמידית, הלשנה תמידית.

בכל מקום, בכל זמן, הכול רואים, הכול יודעים, מפילים.

בקורס זה הפלוגה שלי אמורה לנהל את עצמה, ברמת העיקרון. בשביל זאת ישנם תפקידים המאוישים על ידנו. אותם תפקידים מתחלקים לשתי קבוצות. האחת, קבוצה מתחלפת הכוללת מפקדי צוותים, מפקדי מחלקות ומפקד פלוגה. כל שבוע יאייש את התפקיד אדם אחר.

הקבוצה השנייה היא קבוצת תפקידי הרוחב. תפקיד שאדם אחד מאייש לכל אורח ההכנה והיא כוללת שישה אנשים. קל"ג (קצין לוגיסטיקה), קמ"ן (קצין מודיעין), קא"ג (קצין אימון גופני), קב"ט (קצין ביטחות), קמב"ץ (קצין מבצעים) וקה"ד (קצין הדרכה). מאחר וזה קורס לימודי התפקיד הכי משמעותי הוא הקה"ד. מלבדו, ישנו הקל"ג שהוא חשוב בגלל הדאגה הכללית לכלל הדברים שהחניכים צריכים.

שני תפקידים אלה הם קורעי תחת, טובעניים וקשים. השאר, כמעט ואינם באים לידי ביטוי. בכל הנוגע לסגל הרוחבי לכל הפחות. ברור שמפקדי הצוותים, מחלקות והפלוגה הם חשובים וטובעניים אך הם רק זמניים.

שבוע שעבר, בחצי שבוע הקליטה והמיון שלנו הסבירו לנו על כך ואמרו לנו שאם יש מישהו שרוצה לאייש את אחד התפקידים הוא יכול לבקש והם יתלבטו בנוגע לכך.

אני באתי וביקשתי את תפקיד הקה"ד בעיקר בגלל העובדה שיש לו יותר זמן קהל מול החניכים בין אם זה במבנה מחלקתי או פלוגתי.  אחד הפחדים הנוראיים שבי הוא פחד קהל. מבחינה פסיכולוגית זה הפחד שנמצא בראש הרשימה של האנושות. אנשים מעדיפים למות, שזה הפחד השני, מאשר לעמוד מול קהל. גם אני כזה.

לאור זאת חשתי צורך להיות הקה"ד כי בעיקר אימונים יכולים לתת לך להתגבר על פחד זה.

ביום ראשון הודיעו לי שמונתי להיות הקה"ד. התפקיד הראשון שמאיישים. הייתי המאושר באדם. הכול נראה לי כוורוד ויפה. גם העבירו אותי צוות וקיבלתי את המפקדת שאני הכי אוהב כי אני מכיר אותה כבר חצי שנה והיא אותי ובכלליות האנשים שם טובים. המדריכה הראשית, היא זו שהסבירה לי והעבירה לי את התפקיד. אמרה שהיא נורא שמחה כשאני באתי וביקשתי את התפקיד כי בין כה הייתי מאייש אותו. באחד הכנסים היא כבר ראתה אותי ובחרה בי בשבילו.

עם המשך השבוע הבנתי עד כמה נוראי זה. האחריות היא אדירה. אני אחראי אישית למעבר המבחנים של כל הפלוגה, בגדול. תחומיי האחריות שלי ממלאים מכליות שלמות של דרישות ועבודות. אין לי רגע של שקט. כשיש הפסקות, אני בישיבות. כשאין, אני מתרוצץ בבה"ד. רודף אחרי אנשים וחונך חדשים. ההפסקה היחידה שיש לי היא חצי שעת ט"ש וגם בה אני לא מספיק כמעט כלום.

בשיעורים, אני עושה את העבודה שלי ולא מספיק ללמוד. בזמן הלמידה עצמית, אני מלמד אנשים אחרים או עוסק בנושא זה או אחר. בארוחות אני במקרה חוטף איזה נשנוש וכבר רץ למקום כלשהו.

זה קשה, זה מאתגר, אבל זה יכול לגרום לי לפריחה כל כך אדירה שזה מרהיב.

יחד עם זאת, ודווקא בשל זאת, אני יכול ליפול הכי חזק בזה.

כי יש כל כך הרבה עבודה ופלוגה שלי היא אחת הגרועות. השאננות הורגת את כולנו, החוסר אכפתיות ואי שיתוף הפעולה. אני לבד מול פלוגה שלמה. אם אני אתחיל לעשות כאן רשימה של דברים שאני צריך לדאוג להם בכל יום, 5 דפים לא יספיקו לי. אני לחוץ רוב הזמן ונמצא בחוסר זמן, יותר מהרגיל. ואין לי בעיה עם זה כי אני יודע שכשאני אהיה קצין אל לי לצפות לשינוי. כי מכאן, הלחץ רק יתגבר ועד כמה שאני אתאים את עצמי אליו יותר מהר כך יהיה יותר טוב.

הבעיה העיקרית שלי היא העובדה שהדבר שהכי חששתי ממנו, שבגללו לקחתי את התפקיד, לא נעלם. וכן, יש לי זמן קהל בכל יום. ואני לא מתפקד טוב, בפורום הפלוגתי. בין אישית אני מצוין. אני נח, נחמד, חם, דואג, עוזר. אך כשזה מגיע לעמוד מול 80 האיש של הפלוגה בשימון שמירה (מעין מסדר כוננות על כל הפק"לים- אלונקות, מכשירי קשר תיקניים, ג'ריקן מים וכוננות אישית של כל חניך) אני חושב יותר מדי. אני לחוץ יותר מדי. אני לא מעביר את הדברים נכון. אני מבדיל ביני לבניהם. אני אומר "אתם" במקום "אנחנו". אני לא יוצר קשר עין כי אני חושב יותר מדי על טכניקות מסירה. בהמשך, זה אמור לבוא לי טבעי.

אבל עבר כבר שבוע. ושום דבר לא השתנה.

בחמישי הייתה לנו שיחה פלוגתית, סיכום של השבוע. תיכננתי נאום אך כשבאתי לעלות לבמה מפקדת הפלוגה השבועית אמרה שיש לתת נקודות שיפור ושימור. לא הכנתי דבר כזה, לא הייתי מוכן לזה וכבר עמדתי על הבמה. אמרתי שטויות, וירדתי. בדרך ראיתי את המ"פ שלי. הפרצוף שלו גרם לי להרגשה הכי נוראה בעולם. היה לו מבט של "מה הוא עושה כאן? לא רק שהוא לא צריך להיות הקה"ד אלא הוא כלל לא צריך להיות קצין".

לאחר מכן הוא הפסיק את השיחה וצרח על כולנו.

היום לפני שיצאתי הביתה דיברתי עם המדריכה הראשית. היא אמרה לי שאני לוקח את הדברים יותר מדי קשה ויותר מדי אישית. המ"פ פשוט יצא מכליו בגלל ניהול הפלוגה עצמה, ככלל, לא אישית. וכול עוד היא לא באה ואמרה לי שאני גרוע, אסור לי לחשוב כך.

אז אני אשתפר.

ואני אעבוד.

ובניתי תוכנית עבודה.

ואם אני אצטרך לעשות הכול לבד, יהיה כך. כי את העבודה יש לעשות. בין אם יש תמיכה ושיתוף פעולה ובין אם לא.

יצאתי מהשבוע הזה מדוכא, חסר כוחות, מתוסכל, בעל רגשי נחיתות וחוסר ערך.

ביקורתי מדי, קשה מדי, חריף מדי.

טוב,

באסה.

כי ביום ראשון אני אגיע עם מלאי רעיונות ומצבור דברים שהכנתי בבית. אני מכריז מלחמת חומרה על הרושם שנוצר עלי עד כה.